והרי הימור ראשון לבחירות 2020: רשימת השמאל המאוחדת של העבודה-גשר-מרצ תניב פחות מ-11 המנדטים שכל אחת מהסיעות המרכיבות אותה שוות היום ביחד. ספק אם היא תשיג אפילו את 9-10 המנדטים שניבאו הסקרים לעבודה-גשר ולמרצ. האיחוד בשמאל יתגלה כשלם שקטן מסך חלקיו.
עם האיחוד, ויתרו שתי מפלגות השמאל על הנשק האלקטורלי האפקטיבי ביותר שלהן במערכות הבחירות האחרונות: הגעוואלד. מטה יום הבחירות של מרצ התמחה בעשור האחרון בהפעלת סירנות מבוהלות; העבודה, שפלירטטה עם קו אחוז החסימה בבחירות האחרונות, לא היתה אפילו צריכה להגיד דבר כדי שבוחריה ייחרדו מאפשרות היעלמותה של "המפלגה שבנתה את המדינה". כעת, כששתיהן מחובקות על סירת ההצלה, מצביעי השמאל יכולים לנשום לרווחה. וכשיסיימו לנשום לרווחה, הם יעברו לבחון את הסירות האחרות בים. אלו הקולות הצפים – והסחף לא יוביל אותם אל העבודה-מרצ.
שתי מפלגות השמאל ישמרו ממילא על גרעיני המצביעים המסורתיים והנאמנים שלהן. הבעיה שלהן – אתגר עבור כל מפלגה בכל מערכת בחירות, אבל כזה שיחריף כעת עבור העבודה-מרצ – הם המצביעים המתנדנדים: אלו שפסחו בסבבים האחרונים על שתי הסעיפים, מתלבטים בין יציר הכלאיים של כחול לבן לאופציות השמאליות יותר (מרצ, המחנה הדמוקרטי) או פחות (העבודה תחת אקס כולנו גבאי, העבודה-גשר). האפשרות להצטרף למחנה שמציע אפשרות ריאלית לניצחון (וחשוב מכך – להדחת נתניהו) היתה קורצת, אבל רבים מהם נענו ברגע האמת לאותות המצוקה מבסיס האם.
משתה מנדטים
זה, כאמור, נגמר. מפלגות השמאל לא יוכלו יותר לזעוק "יהודים, הושיעו". תם הגעוואלד הגדול. הן ייאלצו להסתפק בארסנל הקמפיין הקלאסי: המועמדים, ההישגים, האג'נדה. אפשר להתווכח על איכותם של כל אלו, אך הם ממילא מחווירים לעומת הפרס שמציעה כחול לבן למצביעיה: החלפת השלטון.
כחול לבן היא המרוויחה הגדולה של הערב. האיחוד בשמאל לא רק מבטיח את קולות הגוש, אלא גם פותח את האפשרות לכוונן את הגה הקמפיין בלי רגל על הברקס: התרחקות מהשמאל (שקולותיו והמלצתו מובטחים) לטובת פנייה למצביעי הימין מאוכזבי נתניהו ובקשת החסינות; או – האפשרות הסבירה הרבה יותר – משיכת מצביעי השמאל עם הניחוח המפתה של המהפך. את הודעת האיחוד בין העבודה למרצ קראו בכחול לבן כהזמנה פתוחה למשתה מנדטים, ללא חשש מפני חיסול המלאי.
מצביעי השמאל יודעים שהצבעה לעבודה-מרצ לא משפיעה על גודל הגוש ולא משפרת את סיכוייו לנצח. גם הצבעה לכחול לבן לא תשנה את הגוש, אבל היא תשפר את הישגה הסמלי ואת יכולת המיקוח שלה מול הליכוד ו/או בלוק הימין, ובעיקר – תבטיח את היותה המפלגה בעלת הסיכויים הגדולים ביותר להקים ממשלה ביום שאחרי נתניהו. והיום הזה – כפי שיודעת כל המערכת הפוליטית, משמאל ועד ימין – קרוב.
את הקולות שלא תאבד העבודה-מרצ לכחול לבן, היא תאבד לרשימה המשותפת. מרצ ניקתה את עצמה מאהוד ברק, שהבריח את מצביעי המגזר, אבל חברה כעת לאורלי לוי אבקסיס (שעמדה במרכז קמפיין שלילי של המחנה הדמוקרטי בספטמבר) ודחקה את עיסאווי פריג' – האיש שעל כפיו הביא מנדט קריטי באפריל – למקום ה-11. בזמן הזה, הרשימה המשותפת ממשיכה לעלות ככוח פוליטי משמעותי שמציע לבוחריו אפשרות למעורבות מסוימת בשלטון; לא בממשלה – זה ספין שקרי של הימין – אבל שיתופי פעולה שיניבו תוצאות מעשיות, מחוק קמיניץ ועד חוק הלאום. כחול לבן והמשותפת הן היום המפלגות הבולטות בגוש המרכז-שמאל משום שהן מצליחות במקום שבו מפלגות השמאל הציוני כשלו – הן הפכו את עצמן לרלוונטיות.
תמריץ לאיחוד בימין
וכאילו לא די בכל זה, האיחוד בשמאל צפוי לדרבן איחוד מקביל בימין. במערכות הבחירות האחרונות איבד הימין קולות באופן קבוע במסעות התאבדות פוליטיים (פייגלין, הימין החדש, עוצמה יהודית). העובדה שבשמאל מצליחים – שוב (אחרי הקמת הרשימה המשותפת) – לאחד כוחות, צפויה לגרום גם לימין להתעשת. וכפי שאיחוד בשמאל משרת בעיקר את כחול לבן, כך איחוד בימין משרת בעיקר את הליכוד; החיבור עם איתמר בן גביר הכהניסט ורפי פרץ הלהטבופוב יבריח את מצביעי בנט-שקד אל נתניהו.
כל זה לא אומר בהכרח שהאיחוד היה טעות. ראשית, אם אחת מהמפלגות (או שתיהן) לא היתה עוברת את אחוז החסימה, מובן שעדיף איחוד שיציל את הקולות מירידה לטמיון. ספק אם זו היתה סכנה ממשית – קמפיין געוואלד אפקטיבי וגרעין מצביעים מסור מבטיחים בקביעות את הישרדותן – אבל זו אפשרות תיאורטית שסוכלה.
חשוב מכך: האיחוד אולי לא טוב למפלגת העבודה ולמרצ, אבל הוא טוב לשמאל ולמטרת-העל שלו בשנים האחרונות – החלפת נתניהו. הוא לא רק מבטיח את נוכחות השמאל בכנסת ה-23; הוא גם משחרר את מצביעיו לחזק את כחול לבן במאבק המשמעותי ביותר שמנהל היום השמאל. לא בטוח שעמיר פרץ וניצן הורביץ נקטו במהלך הטוב ביותר עבור המפלגות וחברי המפלגות שלהם; אבל הם עשו את המהלך הטוב ביותר עבור המצביעים.