שנה-שנתיים אחרי שיא הקורונה והבאזז, סדרות הדגל של כאן 11 עומדות כעת למבחן העונה השנייה: "מנאייכ" המשיכה להצטיין, "טהרן" דשדשה, "שעת נעילה" עדיין מתבשלת ו"חזרות" בכלל לא ניגשה. את 12 החודשים הגדולים ביותר בתולדות התאגיד (מתוך החמש שבהן הוא קיים) סגרה "המפקדת", הדרמה הקומית שיצרו עטרה פריש וניר ברגר, שגם אם לא הייתה אחידה ברמתה - בהחלט הבריקה. הכוכבות פרצו, הפרסים נשפכו, הסערות סערו, וכל מה שנותר הוא העניין השולי של מציאת עלילה טובה מספיק למחזור גיוס נוסף. התוצאה מורכבת, אבל עדיין מוצלחת.
כמו בכל מבצע צבאי, גם במקרה של "המפקדת" כדאי להתחיל מגבולות הגזרה. למעט הברקות לכל המשפחה כמו "החיים זה לא הכל", "שנות ה-80" או "סברי מרנן", הקהל הישראלי לא באמת בשל לקומדיות שרצות לנצח כמו באמריקה. שתי עונות, גג שלוש, ורוב הצופים ממשיכים הלאה (שזה גם מבחן מעניין לעונה הקרובה של "קופה ראשית", אפרופו התאגיד ולהיטיו). לתעשייה המקומית אין את התקציבים והכוחות לרוץ לטווח הארוך עם סדרות קטנות ומושקעות כמו "המפקדת", ולכן טוב לגלות שהעונה השנייה מסמנת שינוי מסוים בסגל של פלוגת געש. מ"כית אחת בחוץ, האחרות נשארות, סמ"פ חדשה נכנסת לתמונה וישנה הבעיה שנקראת מיה לנדסמן. "בעיה" ביקום שבו עמודי אינסטגרם לאומניים מכתיבים את הפרנסה של אנשים, כמובן.
מעבר לסערה סביב לנדסמן בימי מבצע החומות, שמעל לכל הייתה מטומטמת להפליא - סרטון אחד, הומוריסטי, ששכב באינסטגרם במשך חודשים, נשלף מהארכיון על ידי בעלי אינטרס צמאים לדם ונוצל למסע ציד בגלל שלנדסמן העזה להחליף תמונת פרופיל בתזמון רגיש - הפרידה של "המפקדת" ממנה דווקא מבורכת. בשנה ומשהו שחלפו מאז העונה הראשונה, ולמרות "המצב", לנדסמן הפכה לשחקנית בולטת בהרבה מרוב שותפותיה, והישארות שלה בקאסט הייתה מאפילה עליהן בכל קנה מידה. בהנחה שההחלטה להמשיך בלעדיה הייתה הדדית (לנדסמן עצמה חזרה לפרק הפתיחה ששודר אמש), ניכר שכל המעורבים בדבר רוחשים לה אהבה, ועל כן דמותה של הסמלת ספיר נכתבה מחוץ לעלילה באופן רגיש, מכבד ובעיקר הגיוני מספיק (בניגוד לנהוג במקרים כאלה). גם ערבה (עלמה קיני), אולי הדמות הכי נוגעת ללב בעונה הקודמת, נשארה מאחור מהסיבות הברורות.
עם נועה (אלונה סער) בתפקיד המ"מ, צימר (כרמל בין) וצליל (נועה אסטנג'לוב) כמפקדות שמתחתיה ושאר הנספחים המוכרים, העונה השנייה מציגה טוויסט אחד מרכזי: הפעם נקלט מחזור גיוס של בנים. בין המצטרפים לקאסט בולטים הסמ"פ החדשה טולי (נועם לוגסי, "הרמון", "זאת וזאתי"), המ"כ הצעיר והצהוב מייקי שסובל מ"תסמונת המחזור הראשון" (מיכאל זפסוצקי, וכן, זה הילד מ"פלפלים צהובים"), וגם חיילים בכיכובם של אדם גבאי, לין אשרוב, וכוכבי הטיקטוק והשחקנים העולים טליה ברטפלד ("מי שמע על חווה ונאווה") ועדן דניאל גבאי. זה מספיק דם חדש בשביל לרענן את כל הגזרות, אבל על סמך חמישה פרקים ראשונים שנשלחו מראש לביקורת, במקום לטוס קדימה "המפקדת" קצת צועדת במקום.
לא הרבה קורה בחמשת הפרקים הראשונים, ואפילו אם הציפיות היו גבוהות אחרי ייצוג בלתי מתנצל של מחזור וסצינת סקס מדוברת - בכל זאת מדובר בחצי שלם של עונה, ובמונחים טלוויזיוניים זה המון. המוזיקה המקורית של אקו ותומר כץ עדיין מטריפה, כך גם הצילום והשפה הוויזואלית היפהפיים, והתפקיד הכובש של אלונה סער עדיין שווה לפחות שני מנדטים למחנה הממלכתי, אך "המפקדת" היא לא קומדיית מצבים קלאסית אלא דרמה קומית, והדרמה קצת חסרה. החלטה אומנותית אחת שתופיע בהמשך, ומגיעה ממחוזות המוזיקה והמחול, מעלה חשש ממשי לאובדן כיוון, אבל התת-מודע כבר יודע שלמרות החלטות לא טובות פה ושם, יש כאן על מי לסמוך.
כמו במחזור הטירונות החדש שלה, גם "המפקדת" מנסה לקלוט לשורותיה פיילוט חדש, והיא אף צריכה לעשות את זה עם משקולת ציפיות אימתנית על הכתפיים. ניכר שהיא יודעת לזהות את הדברים שעובדים לה היטב - זמן מצוין לציין שבסדרה נשית ברובה דווקא נועם אימבר, בתור יוגב, ממצב את עצמו בתור גולת הכותרת של הקאסט, לצד סער כמובן - וייתכן שההשתהות הנוכחית היא חלק מתוכנית רב שנתית שתתברר במורד הדרך. רק שעם כל הכבוד לבניין הכוח, סביר להניח ש"המפקדת" לא איתנו לטווח הרחוק מאוד. היא מלוטשת, מעוררת הזדהות, מצחיקה לפרקים ומדי פעם אפילו מרגשת, אבל היא עדיין דרמה קומית קטנה-יחסית מבית כאן 11. מסוג הדברים שלא יימכרו בעסקת ענק לנטפליקס, אלא ישודרו בכל יום עצמאות אם ימשיכו לטפח אותם היטב.