לא מזמן ישבתי בבית-קפה וראיתי זוג הורים נאבק בילד כבן חמש. האם נכנסה איתו לוויכוח והחליטה להעניש אותו ולא לקנות לו שתייה, מה שגרר אותם לריב קולני הכולל בכי קורע לב. במשך חצי שעה הילד בכה ואיש מן ההורים לא התייחס אליו. זאת שישבה איתי שאלה אותי בשקט: "מי נתן להם להיות הורים?" - אז זהו, שאף אחד. לא להם ולא לנו. אי אפשר להוריד הורים מהכביש, אי אפשר לקנוס אותם או לדון אותם לשלילת רישיון (למעט מקרים קיצוניים שיוצאים מגדר החוק). אבל דבר אחד בטוח: כשהילדים יגדלו הם יגידו לנו שאנחנו אשמים, לפחות במשהו.
הורות מבטיחה לנו מצב מתמיד של אחריות, דאגה ותחושה שהיינו יכולים לעשות הכל הרבה יותר נכון. 96% מההורים מצביעים על אלמנט כלשהו של תחושת אשמה. אבל יש הפתעה - מחקרים מוכיחים כי הורים אשמים הם הורים טובים יותר. הורה חסר כל תחושת אשמה צפוי להיות פחות אחראי, פחות קשוב ובמקרה של אבות- גם להיות הורה אלים יותר.
להיות הורה = להרגיש אשם?
לאורך המאה העשרים הלך מצבם של ההורים והחמיר. יותר ויותר פסיכולוגים מובילים הדגישו את חשיבותן של השנים הראשונות לעיצוב אישיותו של הילד לכל ימי חייו. פרויד דיבר על חמש השנים הראשונות כמכריעות, ואילו אלה שבאו אחריו כבר טענו כי מדובר בשלוש השנים הראשונות, או אפילו בשנה הראשונה בחיי הילד, שמעצבת את רוב אישיותו. תארו לעצמכם את האחריות: הדמות המגדלת את הילד (לרוב זו האם) צריכה להיות קשובה, תומכת, מכילה ואמפתית. הרעיון שהילד סופג הכל בשנים הראשונות באופן מכריע כל כך לעתיד מסבירה לא מעט מתחושת ההיסטריה של תעשיית ההכנה, ההנקה וההדרכה ההורית לילדות המוקדמת. מצד שני, אפשר למצוא גם מדענים הטוענים בתוקף כי הכל זה עניין של גנים. גם התנהגויות שהיינו בטוחים בעבר שהן תולדה של חינוך ועיצוב של ההורים כמו חביבות, תוקפנות, ואפילו אכלנות בררנית עוברות לדעתם בתורשה. אבל זה לא משנה את האמונה הבסיסית של רובנו שהכל, או כמעט הכל, מתחיל בבית. אז איך מצליחים לא להעביר הלאה את הטעויות שעשו אתנו.
האם יש לכם ילד מועדף?
אחד ה'טבואים' הגדולים שלא מדברים עליהם הוא נושא הילד המועדף. ברוב המקרים יש להורים בן או בת מועדפים, לעיתים מדובר בילד או בילדה שסובלים מבעיה כלשהי וזקוקים לעזרה ולהגנה, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה. ניסינו במשך שנתיים לאתר הורים שידברו על הבן המועדף שלהם מול המצלמה. האמת היא שלבסוף ויתרנו על כך למען הילדים. לאימהות מבוגרות קל יותר להודות בכך: 80% מהאימהות המבוגרות מודות שהיה להם בן או בת מועדפים. הנתון המדהים הוא שגם 80% מהילדים עצמם אומרים שידעו שאחד הילדים בבית היה מועדף (אלא שבהרבה מקרים הילדים אינם מנחשים נכון מי זה היה).
עוד ב"משפחה מאושרת":
- כאן גרים בכיף: הפרופיל המלא של הישראלי המאושר
- מה הקשר בין ליידי גאגא וז'וזה מוריניו?
- חשבתם שבגידות הן הגורם המרכזי לגירושין?
האם אנחנו אוהבים יותר ילדים יפים?
אנחנו רוצים להאמין שלא, אבל מחקרים קצת מטרידים מוכיחים אחרת: ילדים יפים מקבלים מאתנו יחס מיוחד. צוות חוקרים בחן התנהגות של הורים עם ילדיהם בסופרמרקט: הם צפו ב-426 הורים וילדיהם (בגילאי 5-2) כדי לבחון האם הילד חגור למושב העגלה ומהי מידת התכיפות בה מתאפשר לילד להתרחק ממנה ליותר משלושה מטרים. המסקנות היו ברורות: את הילדים היפים יותר הקפידו ההורים לשמור צמוד אליהם ולחגור אותם פי 11 יותר(!). אם אתה ילד יפה אף אחד לא ייתן לך לזוז ממנו, אם אתה ילד פחות אטרקטיבי - אתה מוזמן להתרחק מהעגלה ואולי גם ללכת לאיבוד. ידוע כי מרגע הלידה אימהות לתינוקות מושכים יותר משחקות יותר עם ילדיהן, ואמהות לתינוקות יפים פחות מפגינות כלפיהם פחות חום וחיבה. כשהם גדלים, ילדים יפים מוענשים פחות על-ידי הוריהם ומורים (אצלנו כמובן כל זה לא קורה והילדים שלנו הם ממילא הכי יפים).
בחנו את עצמכם
בשנות ה-70 הציג הספר "מבחן ההורות" סדרה של שאלונים המודדים את הנבחנים בהשוואה להורים שהרגישו שמחים ומוצלחים בתפקיד ההורי (מבחינת משאבים, תכונות, מיומנויות, תחומי עניין וציפיות). על פי המסקנות כדאי לכם לשקול ולשאול את עצמכם:
- האם יש לי עניין כלשהו בילדים?
- האם המשימות השונות שקשורות בגידול ילדים בגילאים שונים מעניינות בעיניי?
- האם יש לי את הדברים הבסיסיים להורה עתידי - בריאות, בגרות, בית וכסף?
- למה אני מגיש בקשה להתקבל ל"עבודה" הזאת?
מבחן נוסף שתוכלו לעשות לעצמכם נקרא "האם אתם מוכנים להיות הורים", אותו הציגה ד"ר סוזן ג'פרס. הורות יכולה להיות הבחירה הנכונה, היא טוענת, רק כשהתשובה לפחות לאחת מההצהרות הבאות היא "כן" אמיתי:
- למרות שהחיים שלי טובים עכשיו, אני מוכן להחליף אותם באחרים.
- חוויתי כבר הרבה מהדברים שרציתי לחוות, כמו השכלה, יעדים בקריירה וטיולים.
- אני מבין שלעשות ילד משמע לשים את מערכת היחסים שלי ותחומים אחרים של החיים במקום שני עד שהוא גדל ושתהליך ההורות יכול להיות קשה.
ואם אתם כבר הורים אולי יעניין אתכם לדעת שבשנת 2010 נכנס לתוקפו בקליפורניה "החוק לנשיאת אחריות הורית": שופטי בית משפט יכולים לקבוע שהורים לילדים שהואשמו בפשעים יהיו חייבים להשלים קורס השתלמות מיוחד בהורות - בקרוב אצלנו.
אז מה בכל זאת עושים עם רגשות האשם?
בפרק הרביעי של "משפחה מאושרת בשישה שיעורים" (הערב ב-21:50) נדון בהורות ואשמה, או בשאלה למה ההורים תמיד אשמים ומה הם יכולים לעשות בקשר לזה. הסיפור הפותח הוא סיפורה של אמא שנאלצה בשלב מסוים בחייה לעזוב את הבית ולהשאיר את הילדים מאחור, והיום, אחרי שנים ארוכות שעברו, היא עדיין מנסה להתפייס עם חלק מהילדים שלא סלחו לה. נפגוש גם הורים שנפרדו אבל בחרו להמשיך ולחיות יחד באותו בית רק מתוך אחריות, או הורים שהתמוטטו כלכלית ואילצו את ילדיהם להתמודד עם חיים שעד אז לא הכירו. ננסה להבין איפה עובר הגבול של האחריות ההורית שלנו ואיך להרגיש פחות אשמים.
ד"ר אייל דורון, יוצר הסדרה "משפחה מאושרת בשישה שיעורים", ומחבר הספר: "החיים בלונה פארק: אושר ומימוש עצמי במאה ה-21" שיצא השבוע לחנויות בהוצאת "כתר".
"משפחה מאושרת בשישה שיעורים", הערב ב-21:50, ערוץ 2