היה לי הריון קל, כזה שאפשר לקנא בו: בלי הקאות, ממש מעט בחילות, בלי בצקות, צרבות ומיני מכאובים. לנסיך שלי היה כיף בפנים, כל כך כיף שהוא לא ממש רצה לצאת... אבל אין הריון שנמשך לנצח, ומתישהו זה היה חייב לקרות, אז כמה ימים אחרי התאריך המשוער ללידה, ב 9:00 בבוקר הופיע דימום קל. התקשרתי לבעלי שיבוא ונסענו לבית החולים.
המרדים צעק עליי שלא אזוז
בבית החולים אמרו שיש התחלה, אבל אין מספיק פתיחה, ושלחו אותי להסתובב. בסיבוב ההליכה סביב בית החולים לבעלי היה יותר קשה ממני, בכל זאת: העליות של חיפה בחום של חודש יולי... חזרנו, נבדקתי והתבשרנו שיש צירים יותר חזקים (אבל עדיין לא מורגשים), וגם פתיחה 2. יאללה, לחדר לידה.
מכאן הדברים הפסיקו להיות כל כך פשוטים.
חיברו אותי למוניטור. אמרו לי לשכב בלי לזוז, אבל כשזזתי טיפונת- אופס, ירידה בדופק העוברי. אני ממש בטוחה שזה המוניטור שפקשש בגלל שזזתי, אבל העניין הזה גרם לי להיות מחוברת אליו כל היום כי הצוות פחד. אני שוכבת בלי תזוזה בכלל, מפחדת ששוב יהיה שיבוש במוניטור- פלא שהלידה לא התקדמה?
לקראת ערב, הצירים כבר היו יותר חזקים והתחילו לכאוב. התחננתי שינתקו אתי לעשות פיפי, אז כבר זכיתי לג'קוזי נפלא שמאוד הקל על הכאבים.
21:00, פתיחה 4. ביקשתי אפידורל. ב- 21:30- הגיע המרדים. הרגשתי את המחט הענקית דוחפת אותי קדימה ולא ידעתי אם להתנגד לדחיפה או "לזרום" עם התנועה. המרדים צועק עליי שזה מסוכן לזוז ושעוד פעם אחת שאני זזה הוא הולך ולא נותן לי אפידורל.
אני יודעת את הסכנות, למדתי בעצמי בפקולטה לרפואה, אבל אף פעם לפני כן לא קיבלתי את הזריקה הזו. האפידורל לא עזר בהתחלה, אבל כל חצי שעה אפשר ללחוץ ולהוסיף למנה.
עד 24:00 היינו לבד. אף אחד, מיילדת או רופא, לא בא אליי. כמה פעמים באו וחתמו על הרישומים של המוניטור. המכשיר לא רשם טוב, והראה רק את הצירים שלי במקום דופק עוברי, אבל עכשיו לצוות כבר לא אכפת. המחלקה עמוסה, ויש במחלקה שלוש נשים אחרות שצועקות.
"את לא מרגישה צירי לחץ?" לא!
בעלי ואני מבקשים יפה שיבואו לבדוק אותי, אבל זה לא עובד. אני רוצה להוסיף עוד אפידורל, אבל בקורס ההכנה ללידה שעשינו המדריכה הזהירה מאפידורל סמוך מידי ללידה. שאלתי את אחת האחיות אם אני יכולה ללחוץ שוב על הכפתור שמוסיף חומר, או שהלידה כבר קרובה. היא ענתה שאין בעיה, ולחצתי. סוף-סוף קצת אחרי חצות, בודקים אותי ויש פתיחה מלאה. אמרו לי שתוך 3 שעות אני אמורה ללדת.
3:15 לפנות בוקר, אחת המיילדות ניגשת "מה, עוד לא ילדת?!", כנראה שלא, את לא רואה? פתאום הצוות מתחיל להיות בלחץ. מתברר ש-3 שעות זו לא השערה, זה זמן שמעבר לו זה כבר מסוכן, כי התינוק יותר מידי זמן בתעלת הלידה.
"את לא מרגישה צירי לחץ?" לא!, "את לא מרגישה שאת צריכה ללדת? "לא!, "צירים רגילים את מרגישה?" טיפונת... "טוב, אז תלחצי איתם". אני לוחצת, לוחצת, ולוחצת, וכבר די ברור לי שיש בעיה. הרופא מגיע. אני מנסה ללחוץ, בניסיון אחרון להצליח לבד, אבל זה פשוט לא עובד. התינוק אמנם מתקדם קצת, אבל זה לא מספיק.
אין ברירה. מלקחיים. הרופא תופס אותו, ואחרי שתי לחיצות - התינוק בחוץ.
אנשים נכנסו ויצאו מחדר הלידה בלי להציג את עצמם
"אני רוצה אותו!" (רגע, ננקה אותו). "אני רוצה אותו!" (רגע, נשקול אותו- 3.375 ק"ג), "אני רוצה אותו!!"(רגע, ניתן אותו לבעלך, בינתיים נתפור אותך). רק אחרי 45 דקות בחדר התאוששות קיבלתי לידיי את התינוק שלי בפעם הראשונה.
במכתב שכתבתי לבית החולים מאוחר יותר, עם תלונות רבות על התנהלותם, הם ענו שכנראה התינוק היה במצב רפואי שהצדיק זאת, למרות שבמבחן אפגר הוא קיבל 10 כבר בדקה הראשונה, כך שלא נראה לי...
אפילו לא הזכרתי הכול, את העובדה שאנשים נכנסו ויצאו מבלי להציג את עצמם (למעשה, חוץ מהמיילדת הראשונה שסיימה את המשמרת אחרי רבע שעה מהגעתי, אף אחד לא הציג את עצמו), את העובדה שביצעו דברים (כגון חתך יזום) מבלי להגיד לי לפני כן.
תודה לאל קיבלתי תינוק בריא ושלם, שאחרי 8 ימים קיבל את השם עמיעד. לעמיעד ולי הייתה התחלה לא קלה, אבל אני מקווה שנשים אחרות ישמעו את הסיפור שלי וילמדו. צריך לדעת להתעקש, צריך לבוא מוכנים, לדעת מה רוצים. הכוונה לא להתווכח עם הצוות על החלטות רפואיות, אלא לדרוש יחס שמגיע לכל יולדת, גם אם היא לא צועקת.
אני טיפוס שקט ורגוע, אבל בלידה הבאה גם בעלי וגם אני לא נחכה לצוות שייזכר בי: לטובתי ולטובת התינוק, נצטרך לעמוד על שלנו.
ומה עם סיפור הלידה שלכם? שלחו לנו את הסיפורים המרגשים שלכם