סמל ראשון לירן בנאי ז"ל נהרג לפני 7 שנים כשהג'יפ שבו נסע עלה על מטען חבלה שהונח סמוך לגדר הגבול עם עזה סמוך לכיסופים. לירן בן ה-20 טיפל עד אז במסירות בהוריו החירשים, שספדו לו בשפת הסימנים. "האובדן היה גדול", מספרת אמו גילה בעזרת מתרגמת. "למדנו להתמודד עם האובדן, אבל אין לזה מרפא".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"לאט לאט קמנו על הרגליים והתמודדנו, אבל נפער לנו חור בלב, הגעגועים רק הולכים ומתגברים", מוסיפה האם בכאב. אביו גיא, מספר גם הוא על הקושי להתמודד עם לכתו של הבן, ששימש לעיתים כדוברם. "הדברים השגרתיים, היום-יומיים שאיבדנו אותם, היינו צריכים לשחזר אותם, זו התמודדות מאוד קשה".
לצידם של בני הזוג יושב תמיר, אחיו של לירן המשרת בחיל הצנחנים. ההורים מסתכלים עליו בגאווה רבה, אך לא יכולים להתעלם מהדמיון מהאח שנפל. "לראות את כל החברים שלו חוזרים מהטיול הגדול, מתחתנים וחלקם עם ילדים, זה קשה. אחי נשאר חייל בן 20, אני כבר עברתי את הגיל שלו", מספר תמיר. "אני אמשיך את מה שהוא לא הספיק".
האב גיא מספר על הצורך לעטות לעיתים "מסיכה" על מנת להתמודד עם השכול. הוא מסרב שירחמו עליו, בעיקר למען שני ילדיו. "אנחנו חייבים להמשיך לחיות, לא להראות את הפנים הנפולות. אנחנו עם מסיכה, זו ההתמודדות. כשאנחנו יוצאים לעבודה אנחנו מסתירים את העצב".
"אני כל הזמן מדמיינת את הדמות שלו, אני תוהה איך הוא היה נראה היום", אומרת גילה. "אני חוששת שאולי הוא נעלם לי מהזיכרון ואני מנסה לשמר אותו. לפעמים תמיר בא והוא מזכיר לי אותו, אני מסתכלת עליו ואני מנסה לא להראות לו, שומרת הכל בתוכי".