בסצנת השיא בקליפ לשיר "Lucky", נראית לאקי, הכוכבת ההוליוודית בגילומה של בריטני ספירס, כשהיא בוכה במיטתה אחרי שהפסיקה להביט במראה והבינה שהיא לא מאושרת. זו הדגמה ילדותית כמעט של מילות השיר, שכמו גוערות באותה כוכבת דמיונית ואומרת שבלילות היא תמיד בוכה-כה-כה כשהיא מבינה שהיא לבדה.

ואכן, בדידותה המצמיתה של לאקי והעצב התהומי שלה ניכרים מכל פריים בקליפ, ולמרות שמדובר במוצר פופ בן יותר מ-20 שנה - אל אלוהים - נראה שמשהו בנוסחה הזו לא רק שלא השתנה אלא גם התעצם: כוכבות הפופ שלנו אולי שמחות כלפי חוץ (וגם על זה אפשר להתווכח), אבל בפנים בעצם הן עצובות ברמות.

השנים האחרונות היו נדיבות מאוד כלפי צרכני פופ, וסיפקו לנו עוד ועוד הצצות אל חייהן הפרטיים יחסית של ביונסה וטיילור סוויפט בסרטי הדוקו אודותיהן בנטפליקס, בסרט נוסף בנטפליקס נחשפה שגרת חייהן של חברות להקת הבנות הקוריאנית בלאקפינק, בילי אייליש שחררה לפני כמה חודשים סרט תיעודי שליווה את הפקת אלבום הבכורה שלה, ובתחילת החודש עלתה ליוטיוב סדרת דוקו חדשה על ההתמכרות של דמי לובאטו לסמים ועל מאמצי הגמילה שלה.

כמובן שמעל כולם מרחפת עדיין עננת "לשחרר את בריטני" (באנגלית: Framing Britney Spears - משחק מילים שמזמין את הצופה בו זמנית להעניק לבריטני הקשר אבל גם להפליל אותה) - הסרט התיעודי מבית הניו יורק טיימס, שעורר הדים רבים בעקבות הפרטים שחשף על האופן בו אחת הנשים המצליחות בתולדות הפופ חיה את חייה.

הסרטים האלה נעים על פני ז'אנרים ("Homecoming" של ביונסה, למשל, הוא סרט הופעה קלאסי שנעשה בידיעתה ובשליטתה המלאה של ביונסה בעוד "לשחרר את בריטני" נעשה אודות בריטני ספירס אבל בלי מעורבות מיידית שלה; "מיס אמריקנה" של טיילור סוויפט הוא מחקר דמות מהורהר של אישה בשיא הצלחתה, בעוד "Light Up The Sky" של בלאקפינק הוא, בגדול, ראיון היכרות ארוך עם ארבע החברות בלהקה, שאולי עדיין מוכרות דיין לקהל מערבי), יוצרים ואפיקי שידור, אבל דבר אחד נותר עקבי לאורכם: איזו תחושה מתוקה-מרה של מלנכוליה.

הסרטים הללו מגיעים לשיא כשאנחנו רואים בהם את כוכבות הפופ הענקיות האלה כשהן מבואסות ומובסות, ואם אנחנו מצליחים לסחוט מהן איזו דמעה או שתיים זה בכלל נחמד. למעשה, ההתפתחות היחידה שלנו, כצרכני מוזיקה ותרבות פופולרית, מאותו קליפ זכור ל-"Lucky", היא שעכשיו כוכבות הפופ אינן מסתכלות במראה אלא מביטות לתוך מצלמה. הכאב שלהן איננו נובע בהכרח מאיזה חוסר ביטחון פנימי או מתוך איזו קללת בדידות שהן מוכרחות לשאת כמו גיבורות של טרגדיה יוונית. לא. במקום זאת, הכאב הזה מגיע כשהן מישירות אלינו מבט חזרה.

כוכב פופ עצוב נשמע קצת כמו דבר והיפוכו, אבל היסטוריית הפופ מתפקעת מרוב צער - בין אם הוא בא לידי ביטוי במילות השיר (תחשבו אפילו על אלביס ושירי שברון הלב שלו), בלחן (שירי בלוז מלאי געגועים או שירי קאנטרי מלאי אובדן) או בהופעתו של הזמר. ובכל זאת, למרות שעצב הוא רגש לגיטימי, שזוכה לביטוי מוזיקלי בפופ כבר עשרות שנים, אנחנו עדיין נדרשים להיות מופתעים כשאחד מכוכבינו - ובעיקר אחת מכוכבותינו, עוד נגיע לזה - מתגלה גם כאדם עצוב בחייו האמיתיים.

מעטה הפופ הזה, הדמות המהונדסת שמוקרנת כלפי חוץ בקליפים או מודפסת על גבי מרצ'נדייז, הם עדיין מירב המסרים שאנחנו מקבלים על כוכבינו. ישנן וריאציות, כמובן, על הקליפה הפופית הזאת - ריהאנה, למשל, לא מוצגת כזמרת שמחה אלא יותר כדיוות פופ כועסת; אריאנה גרנדה איננה בהכרח עליזה אבל היא כן חצופה; ולנה דל ריי היא בגדול שואו אחד ארוך ומפותל של עצב וספק.

במובן הזה, אגב, דל ריי היא מכוכבות הפופ הבודדות שלא זקוקה לסרט תיעודי על חייה ועל יצירתה כי אנחנו מאומנים לחשוב על עצב כעל הפרס החמוץ שמחכה לנו מאחורי אותה מעטפת של פופ. כלומר, לגלות שבנות בלאקפינק הן למעשה חבורה סחוטה וכבויה שנהנית מחירות יצירתית אפסית זה אחלה, כי מדובר במפנה דרמטי: קודם חשבנו שהן שמחות, ואחרי צפייה בסרט אנחנו יודעים שהן גם עצובות.

"מיס אמריקנה" של סוויפט ניתן גם הוא כתשובה לאלבומים הקודמים, הסופר-מופקים והסופר-קצביים של טיילור סוויפט, והסרט מציג אותה כאיזו חוואית ביישנית ומהורהרת בעלת אינטלקט פוליטי מושחז, וגם כאן מדובר בתפנית דרמטית משום שבמשך שנים סוויפט הוצגה לציבור כטיטאן פופ בלתי ניתן להבסה - מכונת שמחה משומנת עם הופעות מרובות רקדניות ואפקטים באצטדיונים שונים ברחבי ארצות הברית. רוצה לומר, אנחנו פונים לסרטי התעודה האלה כדי לקבל ערך מוסף, הצצה אל המעבר, ותמיד מקבלים את אותה החשיפה: כן, היא בעצם אישה עצובה ממש.

על הרקע הזה, "לרקוד עם השטן", סדרת הדוקו החדשה אודות דמי לובאטו, הייתה קשה לצפייה מכל הסיבות הלא נכונות. ראשית, היא פוזרה על פני ארבעה סרטונים לא ממוספרים שפורסמו לאורך כמה שבועות. אנחנו מדברים פה על יוטיוב, כן? הממלכה הרשמית לתוכן לא ליניארי, והשילוב בין הצורך להמתין שבוע להמשך העלילה ובין הבלבול שנבע מכך שלא נכתב סדר הצפייה המומלץ בפרקים גרמו לסדרה להרגיש מסורבלת ומעושה מדי עוד לפני שהתחילה.

עכשיו על אף שהסיפור שבלב הסדרה הוא סיפור קשה להאזנה אך מרתק, הוא מסופר באופן, well, מסורבל ומעושה. משפחתה של לובאטו, ידידיה והקולגות שלה נראים בה מלוקקים, מבריקים ומלאכותיים בעודם יושבים בחדרים הרחבים, הנקיים והריקים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מישירים מבט למצלמה ומספרים לצופים על החרא הנוראי שעבר על דמי בקיץ 2018, אחרי שחזרה לצרוך סמים קשים ולילה אחד ערבבה בין הרואין ופנטניל, מה שהוביל להתמוטטות, שבץ מוחי, התקף לב ונזק עצבי שאיים לפגוע בראייתה של לובאטו לצמיתות. המסרים - כולם שם: לובאטו יודעת לומר שחייה היו בסכנה, משפחתה יודעת לספר כמה דאגו לה ואיך ניסו לרפא ולשקם אותה, אבל דבר מזה לא באמת צובט בלב.

כשמעמתים את זה עם חוסר הביטחון של בילי אייליש נוכח הופעה לא מוצלחת; הרצון של ביונסה לחזור למשקל גופה לפני הלידה; או אפילו העדויות בגוף שלישי על חייה המסוגרים והמוגבלים של בריטני - מבינים שאין מה להשוות. סרטי הדוקו ההם, מצועצעים ככל שיהיו, עובדים מבחינה רגשית, אבל הסדרה של דמי היא כמו צעד אחד יותר מדי. היא נראית כמו פרפורמנס נקי מדי, מלאכותי מדי ומודע מדי לעצמו של רגשות חשופים.

ואלה תמיד נשים, נכון? לא שלגברים אסור לבכות כמו שמותר להם לעשות גם דברים אחרים. הארכיטיפ הזה של כוכבת הפופ המרוסקת מבפנים זקר את ראשו כבר בסרט התיעודי על מסע ההופעות של קייטי פרי (שאירע במקביל להתמוטטות נישואיה הראשונים) או בסרט האימה שבמקרה הוא גם דוקו-מוזיקלי "איימי", על חייה, יצירתה וגסיסתה המבעיתה של איימי ויינהאוס על במות שונות אחרי צאת האלבום "Rehab".

לעומתם, הדוקואים של ג'סטין ביבר - ובחיי שיש יותר מאחד - מתארים מסלולי עלייה, שיקום, בנייה לקראת הצלחה. גברים אחרים בפופ בכלל לא נדרשים להצדיק את עצמם באופנים האלה. דה וויקנד, למשל, הוא מיוצרי הפופ המוכרים והמוערכים ביותר של השנים האחרונות (ומהגברים המערביים הבודדים שאפשר לכנותם כעת כוכבי פופ בלב שקט יחסית), אבל לא תראו אותו מכניס מצלמות הביתה, מדבר על המשקל שלו, חושף את קריסת מערכות היחסים שלו או מביע בקול את חוסר הביטחון המקצועי שלו. בטח לא בכלים הקולנועיים הגרנדיוזיים האלה. לא, לדה וויקנד שמורה הזכות לשאת את המחאה שלו, את הפצע שלו, באופן מתריס וליטרלי במרכז פרצופו, ובשנה האחרונה הוא קידם את האלבום המצליח שלו בשלל הופעות ציבוריות בהן התאפר בכוונה כדי להיראות חבול וסובל.  העצב הספציפי שלו - מוחצן, גופני, בלתי ניתן לניתוק מהתדמית שלו, למרות שהוא לא נדרש להביע אותו בעל פה.

כוכבות הפופ, לעומת זאת, נדרשות לעשות מהלך הופכי ומשלים: אם דה וויקנד יורק את העצב שלו החוצה, הן מחויבות לקחת אותנו פנימה, אל תוך חייהן ובתיהן, ורק אז הן חושפות בפנינו את העצב שלהן כמו שחושפים וידוי מיני עסיסי. העצב שלהן הוא שמנמק אותן, הוא התכונה שהופכת אותן מזמרות - ליוצרות, מיצרניות של להיטים לכוכבות אמיתיות ששווה להתעניין בהן, להקשיב להן, אולי אפילו להעריץ אותן.

חוויית ההאזנה לפופ כבר מזמן איננה מוגבלת לאותן שלוש וחצי הדקות בהן שיר מסוים מתנגן. במקום זאת, אנחנו מתקשרים באופן פתוח יחסית עם כוכבי הפופ שלנו ברשתות החברתיות (לכל הפחות אנחנו מוזמנים לנסות) ובשיחות עם מעריצים אחרים מסביב לעולם, וכשסיבובי ההופעות הגדולים יחזרו, נשוב גם אנחנו לאצטדיונים, שם נהנה מחוויות אור-קוליות טוטאליות, אימרסיביות (כלומר, כאלה שסוחפות יותר מחוש אחד ולכן נראות לנו מציאותיות ומקיפות יותר), מביטויים גופניים יותר לדבר הזה שנקרא פופ.

וזה חתיכת מטען רגשי לשאת, כן? פופ, בעיקר התעשייתי והממומן היטב שבו, הוא יצור חמדן והוא תמיד יציע לנו עוד - עוד הופעות, עוד סינגלים, עוד קליפים, עוד סווטשירטים שאפשר לקנות. זה מותיר את מאזיניו במין מצב תמידי של גירוי, כזה שאי אפשר באמת לספק - וזה מכוון לגמרי. אנחנו צריכים לחכות לאלבום הבא של ריהאנה כי אנחנו צריכים. ההמתנה היא לגמרי חלק מהמשחק. אבל חוסר הסיפוק הזה, התסכול הזה, הפחד הזה שמא זהו השיא ושום דבר לא יתעלה עליו - גם הם רגשות שמבקשים פורקן.

מרגע שפרנסֵי הפופ - כלומר המפיקים והמנהלים שמלווים את בילי, טיילור, בלאקפינק ובמובן מסוים גם בריטני - הבינו שיש פה עוד רגש לסחוט מאיתנו, הם מצאו מוצר נוסף שעונה על הדרישה - והמוצר הזה הוא סרט או סדרת תעודה בה אנחנו חושבים שאנחנו משתחררים ממערכת היחסים הנצלנית (באופן הדדי) שבין כוכב פופ למאזין, אבל בעצם אנחנו הכי לא. הכוכב עדיין נדרש לדגדג אותנו, לבדר אותנו ולהטמיע אותנו רגשית ביצירתו - פשוט עכשיו במקום לשמוח אנחנו נדרשים לבכות איתו בלי להבין שאנחנו בעצם בוכים על עצמנו.