לפני שבועיים הוא שוב אמר ביי, הנשוי שלי. וכמה זה כואב. אני לא יודעת איפה בדיוק השארתי את הראש שלי, או את טובתי האישית, או את העתיד שלי. הדבר היחיד שבטוח הוא שכל אלה נמצאים ממני והלאה כרגע, והדבר היחיד שנמצא לנגד עיניי זה הוא, והעבודה שאיתו אני מרחפת. הוא גורם לי לעוף, לשכוח ולהעמיד פנים שהכל מטריקס. אבל הוא גם נשוי. הכי נשוי שיש. ובעיקר לא יהפוך להיות פנוי בקרוב, לדבריו. "לפחות לא בגלגול הזה", הוא טרח להבהיר לי בצורה כל כך חד משמעית בשיחתנו האחרונה.
לא חשבתי על ההשלכות
את הנשוי שלי הכרתי לפני חמש שנים. עבדנו יחד, ונדלקתי עליו. לא קרה דבר מלבד חמש שנים של פנטזיה. עד שלפני כמה חודשים, אאוט אוף דה בלו, הוא עלה מולי בצ'ט בפייסבוק. התערבנו על משהו הכי דבילי בעולם: מכבי תל אביב בכדורסל בסוף שבוע של הפיינל פור. והלב שלי צנח.
כתבתי לו שאם הוא יהיה בסביבה הוא מוזמן. הוא ענה לי שפיזרתי רמזים שאפילו גבר נשוי היה מרגיש. הבהרתי לו שמדובר במפגש אחד, אם יהיה כזה. בתמורה הוא הבהיר לי שמדובר במשיכה בלבד, ולא במערכת יחסים.
פייר? חשבתי שיהיה מעפן. כי מה כבר יש לגבר בן 40 וקצת שלא נראה כמו בראד פיט לחדש? מה גם שפנטזיות ארוכות טווח מעולם לא מתממשות בהצלחה. אבל היה טוב, כל כך טוב אלוהים. יותר מסך כל החלומות של חמש השנים האחרונות גם יחד. ואז קרה הדבר שממנו הכי חששתי: שארצה עוד. והוא מצידו שיתף פעולה. נתן ולקח.
אני חושבת שבאותו רגע לא חשבתי בכלל על ההשלכות של רומן עם גבר נשוי; על זה שלהיות פילגש של מישהו זה המקום הכי נמוך בעולם, אחד מתחת לים המלח. שאת מסתפקת בשאריות ופירורים ולעולם לא תזכי לקבל את הדבר האמיתי. רומן עם גבר נשוי שמתכוון להישאר כזה, היא כרוניקה של מוות ידוע מראש שרבות וטובות לפניי ניסו לנצח ורק מעטות צלחו. סיפור שסופו נכתב עוד בטרם התחיל וישאיר אחריו הרס וחורבן. כי במשולש הזה יש מקום רק לשתי צלעות, והיתר הופכת מהר מאוד ובאופן בלתי נמנע ללא רלוונטית ומיותרת; למשהו שהתחיל כריגוש מסעיר ומיצה את עצמו בפרק זמן מוגבל. כי גם לסיכון יש תאריך תפוגה.
אבל אני בחרתי לסכן הכל. את הלב שלי, את הזמן, אולי רק בשביל שביב התקווה שאנצח את הסיסטם. שאני אהיה זאת שלא תתפרק בסוף. שאדע מתי להפסיק. שלא באמת מדובר בהתמכרות אלא בהגשמת פנטזיה חולפת ותו לא.
וכך זה המשיך והיה. ניסיתי לחדול לא פעם, להיעלם ולברוח, אפילו היה לי חבר באמצע. אבל הוא כל הזמן היה שם ברקע, לא עוזב אותי. צרוב וחקוק היטב בזיכרון, כמו מראה שמזכירה לך מדי יום כמה רחוק אפשר להגיע וכמה מדהים יכול להיות לך עם הבנאדם הנכון.
שישית משכורת הלכה על סימוסים
במהלך כל התקופה הפרועה והמוזרה הזאת הרגשתי כאילו היו שתיים ממני, וכל אחת פרטה על מיתרים אחרים. האחת שיחקה לי בגוף ובלב, השנייה בראש ובשכל הישר. היא זאת שהזהירה אותי לאורך הדרך שלא לבזבז אנרגיות ולא את הזמן שלי, שהוא המשאב הכי יקר שיש לבחורה באמצע שנות ה-30 שלה.
אז חזרתי. ושוב עזבתי. וטסתי לחו"ל. וגם הוא טס. ולא נפגשנו הרבה זמן.
ועד שכבר חשבתי שהנה, יופי, את מתנתקת, והצלחת שלא לחשוב עליו או בכלל במשך כמה ימים. ופתאום ס.מ.ס, "ד"ש מת"א". ואני רק רציתי לנפץ את הטלפון ממש ממש חזק. במקום זה חזרתי בדיוק לאותה נקודה ממנה בדיוק ניסיתי לברוח דרך אוקיינוס שלם וכמה מאות דולרים. הבעיה הייתה שהמרחק רק העצים את המשיכה והגעגוע, וכך באו הרבה סמסים, ושישית משכורת התבזבזה על חשבון הסלולרי.
כשאני החלטתי לחתוך, הוא רצה עוד. עכשיו, כשחזרתי והחלטתי להתמסר עד הסוף, הוא נבהל וחתך בעצמו, רצה לברוח הכי רחוק שאפשר. רק כי ביקשתי שיישאר עוד קצת, שלא ייגמור וילך. סופסוף הייתי בעמדה שבה הרשיתי לעצמי טיפה למתוח גבולות ולהעז, ולבקש, ולדרוש; להציב קו אדום שהיה מבחינתי מינימליסטי ובסיסי. ואולי זה היה התת מודע שלי שביקש ממני לשחרר אותו. מבחינתו באותו רגע הפסקתי להיות פנטזיה -הדבר החמוד והסקסי הזה שתמיד מעריץ, ומקבל הכל בהכנעה ובשתיקה, פתאום העז לזקוף ראש ולבוא בדרישות. לא גדולות אמנם, אבל בכל זאת דרישות.
מתערבים מי יישבר קודם ומפסידים
התחננתי שיישאר. ובכיתי. באופן אבסורדי ומזוכיסטי נשבעתי שהכל בסדר, אני ממש ממש בסדר. אני לא סובלת, הוא לא מעכב אותי בכלל, רק עושה לי ממש ממש טוב. זאת הייתה סיטואציה הזויה עד כדי גיחוך, שרק מי שסובל כנראה מתעתועי מוח רגעיים או הערכה עצמית מאד נמוכה, מסוגל לעבור. רק כי היא חזקה ממני, האש הזאת שיכולה להדליק כל כך ולשרוף אותך מבפנים.
למרות התחנונים הוא עזב, ולי לא הייתה לי אפילו כתף לבכות עליה. זה היה אחד השבועות הקשים בחיי. ורק אחרי ששיקמתי את עצמי מבין ההריסות, והצלחתי להרים ראש ולהעמיד פנים שהכל בסדר איתי, קיבלתי ממנו שוב מסר. עברו בדיוק תשעה ימים. אני יודעת כי ספרתי כל יום. בדיוק שבוע פלוס יומיים אחרי כאב הלב והשבר.
לעתים אני תוהה מה המשקל של הסיכון בכל הדבר הזה. האם האיסור הוא תמצית הריגוש? קצת קשה לי לענות. מצד אחד אני יודעת שיש מצב גדול שכן, לפחות מבחינתו. אבל מבחינתי יכול מאד להיות שלא, וזה רק מכשול ולא מהות היחסים. כי יש לנו איזו עגה פנימית, מין שפה משותפת שרק שנינו מבינים. עם בדיחות וציניות ופה מלוכלך, ומשפטים שהיו גורמים אפילו לג'נה ג'יימסון להסמיק. והתגרויות הדדיות. והרמות להנחתה. אנחנו לא חזקים מספיק, שנינו, לא מצליחים לנתק ולחדול. מתערבים מי יישבר קודם ומפסידים.
"האם היינו מסתכלים זה על זו לפני 20 שנה?"
פעם אחת העזתי לשאול אם הוא חושב שאי פעם הוא יהיה פנוי או שלנצח ימשך לחיות בשקר ולהתחבא. הוא אמר לי שלא, וזה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. ועדיין, זה לא גורם לי לוותר. הלוואי שיכולתי לומר שאני חזקה, שאין סיכוי שאחזור למקום ההוא. אבל קשה לי להבטיח וקשה לי לקוות וקשה לי לשקר.
אומרים שטיימינג ומזל זה הכל בחיים, אבל מי אמר שלפני שני עשורים היינו בכלל מסתכלים זה על זו? אז נכון שאני מציצה בנייד בבכל רגע נתון בסקרנות, כמיהה וגעגוע. אבל נכון לרגע זה, אני שומרת על עצמי וממשיכה להדוף. מי יודע. אולי בגלגול הבא.