"הייתי בת 20, והאינתיפאדה השנייה הייתה בשיאה. ביום ראשון בבוקר, אחרי סוף שבוע בבית, הגעתי לישיבה בפיקוד דרום. כשיצאנו להפסקת צהריים, החלטתי ללכת לקונדיטוריה שהייתה מול הבסיס שבו התקיימה הישיבה. קנינו בורקסים וישבנו לאכול אותם בחוץ. זה היה ממש לפני פורים, ואני זוכרת שדיברנו על מסיבה שהתכוונו ללכת אליה". לאותה מסיבה הילה כבר לא הגיעה. מחבל חמוש פתח באש לעבר קבוצת החיילים, הרג שתי חיילות ופצע ארבעה נוספים.
"מחבל אחד היה עם M16 וחגורת נפץ, והתחיל לרוץ לכיוון בית ספר קרוב. המחבל השני, שפגע בנו, עמד ממש על המדרכה מולנו, משהו כמו שלושה מטר, ופשוט ירה על אוטומט בקלצ'ניקוב. לא חנו שם מכוניות, לא הייתה שום חציצה בינינו. אני ישבתי הכי קרוב למדרכה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה, מנוטרלת לגמרי ולא רואה דבר. שמעתי את אחת החיילות שלי, אורלי, צורחת שיורים עלינו, אבל אני זוכרת שהייתי בשקט. הבנתי בדיוק מה קורה, הייתי בהכרה, אבל משום מה לא צעקתי, לא השמעתי קול".
הילה נפגעה מהירי בכל חלקי גופה. "נפצעתי בשתי ידיים, שתי הרגליים, היו גם פגיעות פנימיות בבטן, באגן, כלי דם שנקרעו. עברתי שמונה ניתוחי טראומה רצופים בסורוקה, והחליפו לי את כל הדם בגוף - בבדיקת דם שעשו לי כמה חודשים אחרי הפציעה סוג הדם שלי התחלף ל-O למרות שאני A. זה מה שהפך את השיקום למורכב, כי כמעט לא היה איבר בגוף שלא נפגע, לא הייתה מערכת שלא ניזוקה והטיפול היה צריך להביא בחשבון המון בעיות במקביל".
"אתה לא מרגיש כמו בן אדם"
אחרי חודשיים וחצי בסורוקה, הוחלט להעביר את הילה לשיקום בבית לוינשטיין. היא הייתה שם שלושה חודשים, ועשתה קפיצת דרך עצומה - אבל התהליך היה מורכב, פיזית ונפשית. "אין צלם אנוש, אתה לא מרגיש כמו בן אדם במצבים האלה. בהתחלה הייתי תלויה באחרים לחלוטין, לא היה לי אפילו שבריר של עצמאות. ההורים שלי קילחו אותי, ואפילו בכיסא גלגלים לא יכולתי להתנייד לבד, כי הידיים שלי היו פגועות. עברתי שם תהליך מאוד ארוך וכואב, שנמשך שלושה חודשים. לקראת סוף התקופה כבר יצאתי לסופי שבוע בבית - שלוש קומות בלי מעלית, אז כמובן שנדרש מאמץ אדיר מכולם - אבל זה היה חלק חשוב בשיקום. מבית לוינשטיין כבר יצאתי בהליכה - אמנם עם קב, אבל על הרגליים"/
עוד נדבך בשיקום של הילה היה המעבר לת"א. "הרבה חברים שלי עברו למרכז, והחלטתי לקחת את האתגר ולגור בעיר הגדולה. הכרתי שם קליקה גדולה של פצועי צה"ל צעירים, שונה מאוד ממה שהכרתי מחיפה. השנים שלי בת"א עשו לי מאוד טוב, גרמו לי להרגיש טוב יותר עם עצמי ועם הגוף שלי, ללכת עם קצר, ללכת לים - דברים שפעם לא דמיינתי שאעשה. יחד עם החברים שהכרתי עשיתי סקי מים (שארגנה עמותת תקוות), סקי בחרמון (שארגנה עמותת ארז) ופעם בשנה יש לנו נופש באילת, שאני לא מוותרת עליו. יש לנו הרבה הומור שחור, אנחנו צוחקים שאנחנו במים ומסביב לבריכה מפוזרים חלקים (פרוטזות), זו חוויה מיוחדת שגורמת לי להרגיש הרבה יותר בנוח מאשר בסיטואציות אחרות שמצריכות ממני חשיפה של הצלקות שלי".
אישה עם צלקת זה לא סקסי
כמה חודשים אחרי שהכירו עברו הילה ועפר לגור במשמר העמק, הקיבוץ שבו גדל. לפני חודשיים, כשהיא בת 33, פתחה הילה עוד פרק חדש בחיים החדשים של אחרי הפציעה, והשניים התחתנו בחתונה קיבוצית שמחה במיוחד. "כששומעים על פצועים, צריך להבין שזה סיפור חיים שלם שמשתנה, שכל החיים של הפצוע ושל מי שקרוב אליו לעולם לא יהיו אותו דבר. אני והסביבה שלי בהתמודדות מתמדת, הפציעה זה לא משהו שמשאירים מאחור וממשיכים הלאה, זה תמיד שם. למשל, אפילו בחתונה שלי היו לא מעט אורחים שקשורים לפציעה, כמו ד"ר אבי שפירא, מומחה לטראומה שניהל את הטיפול בי בסורוקה והפך ממש לחבר, וגם אבא של אחת החיילות שנהרגו בפיגוע שבו נפצעתי, שעם המשפחות של שתיהן נשארתי בקשר. אהבה, זוגיות, משפחה - הכל חשוב בשיקום, אבל מאוד חשוב גם לאתגר את עצמך בעצמך, למצוא את הכוחות הפנימיים שלך. זה משהו שנעשה בשלבים - שיקום פיזי, לימודים, דייטים - עוד יהיו לי קשיים, כשאהיה אמא אני אפגוש קושי מזוויות נוספות, ואלמד להתמודד עם זה. כוח החיים וכוח הרצון הוא הכוח המניע שלי, וזה מה שעוזר לי להתמודד עם הכל".
עוד בערוץ הנשים:
>> בצעירותי קיוויתי שאחלה באנורקסיה
>> תקועה בפקק: תראו מה האישה הזאת עושה
>> מייסדת מאמאזון, אור אלתרמן-ברנע: איך את עושה את זה?