בתי ספר דתיים
חולצה קצרה? לא בבית ספרנו (למצולמים אין קשר לכתבה) | צילום: עודד קרני

גם עבור ההורים וגם עבור הילדים, הלילה שלפני היום הראשון ללימודים אינו לילה שקט. הם מתהפכים מצד לצד ולא עוצמים עין מרוב אדרנלין, ואתם לא מצליחים לנשום רגע לפני שאתם מפקידים את הצאצאים בידי מערכת החינוך, ולך תדע מה יהיה. 

אלא שאם עבור רובנו מדובר בדאגה שנעלמת עם ההגעה לבית הספר והפרידה בשער, יש ציבור הולך וגדל של הורים שנשארים עם המועקה גם הרבה אחרי. הם מגיעים מהמגזר הדתי לאומי, שולחים את ילדיהם כבר שנים ארוכות למוסדות חינוך ממלכתיים דתיים (ממ"ד), אבל חלק מהם מרגישים שהם איבדו שליטה על החינוך שהם מקבלים. החצרות הן אמנם אותן חצרות שהם זוכרים מילדותם, וגם הכיתות נשארו במבנים כמעט זהים – אבל היומיום המתנהל בין כתליהם השתנה משמעותית, בלי שאף אחד שאל אותם. ספרי החול הוצאו מהספרייה ופינו מקום רק לספרי קודש, השיעורים המשותפים בין המינים הפכו מופרדים, וגם המורים המוכרים הוחלפו באברכים שלא מסוגלים לסבול ילדות בחולצות קצרות. הבחירה הטבעית בחינוך ממלכתי דתי נהפכה לבחירה בחינוך אורתודוקסי הרבה יותר, רק שאת ההורים האלה אף אחד לא טרח לעדכן.

"אצלנו בבית הספר השינוי מתרחש כבר כמה שנים, אבל עכשיו זה הגיע לשיא", מספרת יפית (שם בדוי, כיתר השמות בכתבה), אם לילד בכיתה ב' מהמרכז. "בשנה שעברה החליטו שהאבות של הבנות לא יכולים להגיע לאירועים שהן מופיעות בהם כי זה לא צנוע, והיו כאלה שביקשו לאסור עליהן לשיר בטקסים. את מבינה? אלה דברים שבכלל לא היו עולים על הדעת כשאנחנו היינו ילדים".

עם פתיחת שנת הלימודים, ליפית ולחבריה נמאס לשתוק. כבר כמה שנים שהם רואים את מערכת החינוך הממלכתית דתית (חמ"ד) נכבשת לאט ובזהירות על ידי קבוצות של הורים מרקע חרדי, ועכשיו הם כבר לא מתביישים להכריז: יש כאן מאבק. לפני כשנתיים הקימו כ-500 מהם את "פורום ממ"ד לכתחילה" שמטרתו לוודא שהחינוך הדתי לאומי בבתי הספר יישמר במתכונתו המקורית, ומאז הם לא מתביישים עוד להתייצב מנגד. "בסוף השנה שעברה לא הייתה לילדים מסיבת סידור, שזה אירוע חשוב ומרגש מאוד בחיי התלמידים, פשוט משום שהקבוצות השונות של ההורים בבית הספר לא הסכימו ביניהם אם לאבות מותר להגיע לאירוע ואם הבנות יכולות לשיר", היא אומרת. "לנו זה מאוד כואב לראות את הילדים משלמים את המחיר, אבל זה מאבק שחייבים לעשות".

מוותרים על יום הזיכרון לרבין 

החינוך הממלכתי דתי במדינת ישראל יוסד והוקם על מנת לענות על צרכי הציבור הדתי לאומי במדינה. זה שמבקש לחנך לחיי תורה ומצוות, אבל גם רוצה ליישר קו עם העולם המודרני ולאמץ לימודים הישגיים עם דגש על ציונות וחשיבה ביקורתית. מתוך 2,654 בתי הספר הממלכתיים בארץ, 654 הם בתי ספר ממ"ד, המתוקצבים באופן מלא על ידי משרד החינוך. כיתר מוסדות החינוך הממלכתיים הם מחויבים בלימודי ליבה, אולם השעות המוקצות בהם לשיעורי מדעים, מולדת, אזרחות, גיאוגרפיה והיסטוריה מצומצמות מלכתחילה, במטרה לפנות מקום ללימודי הקודש. כך, לדוגמה, זוכים תלמידי כיתות א'-ד' בחמ"ד לשעתיים של לימודי מדע וטכנולוגיה, בעוד שהמקבילים להם בחינוך הממלכתי נהנים משלוש שעות שבועיות. לא פלא, אם כך, שמבקר המדינה ציין בדו"ח ממאי 2012 כי הישגי התלמידים ממוסדות החמ"ד בבחינות המיצ"ב נמוכים מתוצאות תלמידי החינוך הממלכתי. גם מיעוט לימודי האנגלית צוין בדו"ח כבלתי תקין.

החינוך הדתי
פחות שעות מדע, יותר לימודי קודש (למצולמים אין קשר לכתבה) | צילום: עודד קרני

במשך שנים ארוכות היה החמ"ד, על יתרונותיו וחסרונותיו, מפעל יציב יחסית השומר על מאפיינים מוכרים בבתי הספר היסודיים שלו, רגע לפני שעוברים לישיבות ולאולפנות: הבנים והבנות מקיימים שיעורי מצוות אך משחקים יחד בחצר, הדגש על מועדים וחגים מורגש במיוחד, אך מקובל להסתובב עם מכנסיים מתחת לחצאית. אלא שבשנים האחרונות, גילו ההורים, חלק מהמוסדות המוכרים עברו תהליך מהותי וחתכו, כמעט באחת, לכיוון קיצוני הרבה יותר.

"הדברים קורים בשקט ולא שמים לב, אבל אז את באה יום אחד לאירוע בבית ספר ומגלה שהכל השתנה", אומרת יעל, אם לבן בבית ספר ממלכתי דתי מאיזור השרון. "לי ירד האסימון ביום שבו שמתי לב שמורות יוצאות לפנסיה באופן תמוה למרות שהן לא אמורות לפרוש, וגם כשנכנסתי לספרייה של בית הספר וגיליתי שהכל מלא רק בספרות קודש, בלי שום דבר אחר. פתאום נאמר לנו שיש הפרדה בין המינים בחלק מהשיעורים: את הבנות לקחו למעיין 'שיעור ערכי', ואת הבנים לשיעור תורני. אלו היו מקרים בודדים והם הלכו והחריפו, וככה מתחילה הפרדה מגדרית. בליל הסדר נתנו לילדים אגדה חרדית לגמרי של פסח, בלי שום אזכור של נשים, וגם ספרי החשבון השתנו. הם כבר לא כללו שאלות כמו 'יוסי ודני קנו בלונים', אלא 'יוסי ודני קנו ספרי תורה'".

עבור מיכה מקריית אונו, הנורה האדומה נדלקה כשבתו בת התשע החלה לנשק מזוזות בכל הזדמנות וסירבה ללכת ברחוב עם מכנסיים קצרים. "פתאום שמעתי ממנה דברים ולא האמנתי שזו הבת שלי", הוא אומר. "היא שאלה שאלות כמו 'אני איענש אם לא אקיים את המצווה הזאת?', ולא האמנתי. אלה מושגים פרימיטיביים לפי ההשקפה שלנו בבית, זו ממש תפיסה חרדית".

כבר שנים ארוכות שמיכה שולח את ילדיו לאותו בית ספר יסודי ממלכתי דתי בעיר מגוריו והשינוי, הוא מספר, החל לפני כשנתיים, עם כניסתו של מנהל חדש. "כבר מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו כאן מוזר", הוא אומר. "הוא לא היה דומה לרוב המכריע של ההורים – גבר עם ציצית עד הברכיים שכל מילה שנייה שלו היא 'ברוך השם'. קצת אחרי הכניסה שלו לתפקיד הוא פירק את פינת החי של הילדים, מילא פתאום את הקירות של בית הספר בציטוטים מהמקורות והוציא החוצה כל סממן שלא נחשב תורני או קדוש".

גם החיבור לנרטיב הציוני בבית הספר, הוא מספר, הלך והטשטש, כשאת יום הזיכרון ליצחק רבין הזכירו בצורה אגבית בעוד שליום הזיכרון לרחל אימנו הוקדש יום שלם. "שאלתי את המנהל למה לא עושים יום זיכרון לרבין והוא אמר לי שזה ייצור 'עומס רגשי אצל הילדים'. הוא שינה הרבה דברים: הכניס ספר של תרי"ג מצוות שכולו מלא בתמונות של יהודים חרדים עם זקנים שחורים וגם תקנוני הצניעות הוחמרו".

ובאמת, אחד השינויים שההורים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים מתקשים במיוחד להשלים איתו הוא ההחמרה המתמדת בהוראות הלבוש והצניעות של התלמידים, ובעיקר התלמידות. אם בעבר הורשו אלה ללבוש חצאית מעל מכנסיים בעונת החורף או להסתובב בשרוולים קצרים בקיץ – הרי שהיום בחלק מהמוסדות מדובר באיסור חמור. "ההקפדה על הלבוש זה משהו שלא היה קיים קודם", אומרת יפית. "לא תראה היום מורה בבית הספר ללא כיסוי ראש, ולבנות כבר אסור להגיע בטייצים בחורף. על מכנסיים ברור שאין כבר על מה לדבר".

בתקנון בי"ס "מעלה התורה" במעלה אדומים, למשל, נכתב: "הבנות תופענה לבית הספר בחולצות או שמלות עם שרוולים עד לאחר המרפק, בחצאיות שתכסינה את גובה הברכיים (גם בישיבה), ללא פתח או שסעים, ותגרובנה גרביים חופפות לחצאיותיהן". תקנון בי"ס מורשת ישורון באופקים קובע בין היתר: "על התלמידה להקפיד על שרוול 3/4. דהיינו שהשרוולים יכסו את המרפקים גם כשמרימים את הידיים".

לא רק התלמידים נדרשים לעמוד בסטנדרטים מחמירים, גם ההורים שמגיעים לאסוף אותם נדרשים להחליף מלתחה: "האימהות תגענה לביתה ספר בכיסוי ראש, בחצאית ובחולצות ארוכות", קובע תקנון בי"ס מעלה התורה, "אבות – בכיפה ובתספורת בהתאמה לרוח ביה"ס". כן, האבות צריכים להסתפר לפי אופנת המוסד החינוכי, וכמו כן להקפיד על "לימוד תורה וקיום מצוות כאורח חיים בתוך בית הספר ומחוצה לו". להזכיר לכם שמדובר בחינוך הדתי-לאומי, ולא באף מסגרת אורתודוקסית?

דתיים
הכניסה לבית הספר בכיסוי ראש וחצאית בלבד (למצולמים אין קשר לכתבה) | צילום: עודד קרני

לסגור דילים עם המנהלת

בעיניי ההורים של ילדי החמ"ד, האצבע המאשימה לא צריכה להיות מופנית כלפי המנהלים שמנסחים את התקנון – אלא דווקא כלפי הורים אחרים. מבחינת רבים מהם, שורש הבעיה מתחיל באנשי הגרעין התורני: קבוצות של משפחות מקרב הציבור החרדי-לאומי (חרד"לי) שהתארגנו יחד ועברו ממקום מושבם, בדרך כלל ביהודה ושומרון, לאזורים של אוכלוסייה חילונית יותר – וזאת במטרה לחזק בהם את הזיקה ליהדות.

אנשי הגרעינים, שעין חיצונית תתקשה להבדיל ביניהם ובין חובשי כיפה סרוגה אחרים, מנהלים אורח חיים קפדני במיוחד: מדקדקים יותר בהפרדה בין המינים, דואגים כי לנשים יהיה כיסוי ראש מלא, מייחסים חשיבות מועטה בלבד ללימודי חול שאינם קשורים במצוות. בדיוק מהסעיף האחרון חוששים אנשי החמ"ד, שהתרגלו לכך ילדיהם לומדים במוסד המשלב בין מקצועות ליבה מודרניים לדגשים דתיים. אמירות כמו של הרב יאיר גזבר, אשר צוטט במפגש עם ראשי מנהל החמ"ד כשהוא קובע כי "עדיף שיהיה מטאטא רחובות דתי מאשר פרופסור חילוני", מכניסים אותם לכוננות ספיגה מיידית.

"זה ציבור שחי כאילו בתוך עם ישראל אבל הוא לא סר למרות המוסדות, והציבור הדתי לאומי נאלץ להצטרף לכיוונו", אומרת יעל.  "החילונים חושבים שזה עניין של הדתיים, שיהרגו אחד את השני, אבל תדעו שזה ישפיע על כולם. מדובר פה באנשים מאוד קיצוניים".

הקיצוניות הזאת, מתברר, מצליחה לשנות מהותית את אופיים של בתי הספר. "בתל אביב יש גרעין תורני והוא זה שבאמת מכתיב מה קורה במוסדות החינוכיים", אומר יאיר, אב לארבעה המתגורר בעיר. "בילדותי למדתי בבית ספר 'מוריה', ואני זוכר שמעולם לא היו שם הפסקות נפרדות לבנים ולבנות ושההצטיינות בלימודים הייתה ערך חשוב. היום, אפילו בהסעות של בית הספר התלמידות מתבקשות לשבת מאחור, כמו בבית שמש".

תלמידות בבית ספר דתי - אילוסטרציה
ההורים מרגישים שהתעוררו מאוחר מדי (למצולמים אין קשר לכתבה) | צילום: עודד קרני

משה, אב לשישה מרמת השרון, מספר כי בחן מקרוב את השתלבות אנשי הגרעין התורני בבית הספר של ילדיו – אך לא תיאר לעצמו כמה רבה תהיה השפעתם על אופי המוסד. "הגיעו לפני כמה שנים חבורה של אנשים, רובם ממצפה יריחו, והקימו גרעין תורני", הוא משחזר. "הם באו בשקט ובנועם, אמרו שישתפו פעולה ובאמת בהתחלה הכל היה בסדר. עד שלאט לאט דברים השתנו. יום אחד קלטנו שיש תוספת של לימודי קודש ושהבנים התחילו לעשות שיעורים אצל 'מלמד' – אברך שמעביר לימודי קודש בשיטות של פעם. בתיפוף, בשינון, בחלוקת סוכריות. דברים שאנחנו לא מאמינים בהם".

ה"מלמד" שנמצא עם הילדים שעות רבות, אגב, לא נדרש לעבור שום הסמכה חינוכית בדרך לתפקיד, וגם עברו הפלילי לא נבדק. מבקר המדינה יצא נגד התופעה בדו"ח האחרון שלו כשקבע כי "'מלמדים' שהועסקו בבתי הספר באמצעות שעות שהוקצו לתוכנית, לא עברו בדיקה כנדרש בחוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים". כלומר, אם הגבר שיושב וממלמל זמירות קודש עם התלמידים הוא עבריין מין סדרתי, אף אחד לא יכול לדעת מזה.

כדי להשיג את מטרותיהם, מספרים הגורמים בשטח, אנשי הגרעין התורני יודעים היטב היכן ללחוץ. ניצה, מנהלת בית ספר מאזור הדרום, מסכימה לספר על פגישה אחת שהיא לא תשכח. "בית הספר היה אז על הקנטים", היא אומרת, "לא היו לי כמעט תלמידים ורצו לסגור הכל. הייתי נואשת, וכשהחבר'ה בגרעין התורני שמעו על זה הם קבעו איתי פגישה. הם אמרו לי במפורש 'אנחנו נביא לך תלמידים ונחזק אותך, אבל יש לזה מחיר – תצטרכי להתאים את עצמך לדרישות שלנו: יותר לימודי קודש, שילוב שלנו בקביעת מערכת השעות'. הרגשתי שאמכור את עצמי אם אעשה את זה ולכן סירבתי. עבדנו מאוד קשה בהמשך לשווק תדמית חדשה לבית הספר, והוא באמת לא נסגר".

משרד החינוך: "יש בעולם הליברלי המון קנאות"

שמואל שטח, מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה קובע שלהעלאת "רמת התורניות" של בתי הספר יש ערך מוסף מטריד במיוחד. "אלה שמחמירים עושים זאת לא רק מטעמים דתיים, הם משתמשים בזה גם כאמצעי לסינון חברתי", הוא אומר. "כשאתה מעלה את רף ה'דתיות' אתה בעצם מוציא החוצה את החבר'ה המסורתיים, שבאים בדרך כלל משכבות חלשות יותר, ומשאיר את החזקים. ההחמרה הזאת, שחשוב לי להגיד שהיא יחסית בשוליים בינתיים, היא כלי שרת לביטוי אליטיסטי. זה בדיוק כמו הסיפור בעמנואל: לא רוצים את הספרדים מהמעמד הנמוך אז מחפשים כל מיני דרכים להוציא אותם כמו לדרוש מילדות בנות שש לשים שרוולים ארוכים".

העיתונאית והבמאית שרה ב"ק, אם לשישה, מאמינה שתופעת ההקצנה הדתית מתרחשת ביחס ישיר להקצנה במתירנות. "יש נגישות של ילדים לכל דבר ברשת, תוכניות ריאליטי, פרסומות מחפיצות נשים ושאר מרעין בישין", היא אומרת, ומבהירה שהפיתרון איננו הסתגרות. "במקום עולם תורני מנותק מהתרבות המערבית נדרש חינוך לערכי התורה ביחד עם ערכי הקידמה והעולם המערבי, קרי: דמוקרטיה. יחס שוויוני לאחר, לנשים, לימוד מדעים וכו'. ללא שמירה על ערכים אלו אני חושבת שלא נקרא יותר ציונות דתית כי אם חרדיות לאומית".
מה אמורים לעשות ההורים?
לדעתי אסור להיכנע בעניין הזה. מי שמעדיף להכיל חוקי צניעות מחמירים על ילדים וילדות שיחפש לעצמו מערכת חינוך אחרת".

הרב גיסר
הקצנה זה לא דבר שלילי. הרב אבי גיסר ראש מועצת חמ"ד

על כל מלחמות היהודים הללו אמור לנצח משרד החינוך, אלא שהוא לא ממש חושב שיש בעיה. "אני לא מקבל את זה ש'הקצנה' היא בהכרח מושג שלילי" אומר הרב אבי גיסר, ראש מועצת החמ"ד – גוף הממונה על ידי הממשלה ומייעץ למשרד החינוך. "בשנים האחרונות מתרחב בציבור הדתי זרם של אנשים בעלי סטנדרטים תורניים יותר מוקפדים, ולכן בעיניי אין שום בעיה שגם מערכת החינוך תלך לכיוון הזה".

אתה אומר שהציבור עצמו השתנה, אבל הקולות בשטח קובעים שהשינוי מגיע דווקא מהגרעינים התורניים שמנסים להשריש את תפיסות העולם שלהם.
"תראי, ציבור הגרעינים התורניים הוא לא חייזר, למרות שקשה לחלק מהציבור שלנו להסתגל אליו. הוא מורכב מבוגרי הישיבות והאולפנות של העולם הציוני הדתי, מהפירות הטובים ביותר שלנו. אין להשוות את מספר האולפנות והישיבות שקיימות היום לאלה שלפני 20 שנה, וזה אומר שפשוט גדל כאן דור שמנהל אורח חיים יותר תורני. זו עובדה".

מה אתה יכול להגיד להורה ששולח את ילדיו לבית ספר שהולך ומתרחק מהזהות שלו כדי להתאים את עצמו לתפיסות של חברי הגרעין התורני?
"אני אומר שמשרד החינוך צריך לתת מענה גם להורים עם הסטנדרטים המוקפדים יותר, אחרת הם יקימו בתי ספר פרטיים, ואת זה אנחנו לא רוצים. ההורים הביקורתיים אומרים 'את האוכלוסייה הזאת תשאיר ברחוב, רק לנו, ההגמוניה הוותיקה, מגיע שירות', אבל זו אמירה מתנשאת ומתנכרת. יש בעולם הליברלי המון קנאות, לא נוח להם לראות בשכונתם אנשים כאלה".

בוא לא ניתמם, הם הגיעו לתל אביב מתוך מטרה לשנות את הצביון הדתי של המוסדות.
"אני, כמשרד החינוך, לא שואל אותם למה הם הגיעו ומה האג'נדה שלהם. זה לא התפקיד של המשרד לשייך אזרחים לטריטוריות. אנחנו חייבים לתת לכולם מענה".

אורי אורבך צילום יעקב גולן
לא רואה בעיה בהפרדה. אורי אורבך | צילום: יעקב גולן

גם חובשי הכיפה הבולטים במערכת הפוליטית מסרבים להתרגש מתלונות ההורים. אפילו ח"כ אורי אורבך, יו"ר סיעת הבית היהודי ואחד הסמנים הליברלים ביותר בקרב הציבור הדתי לאומי לא חושב שהפרדה בין בנים לבנות, למשל, היא תופעה שצריך להילחם בה. "יש הורים שחושבים שהמגמה הזאת היא דווקא טובה", הוא אומר. "מה בעצם רע בהפרדה בין בנים לבנות? אני חושב שלא כל דרישה היא אוטומטית דרישה שלילית, ושלמרות שיש תופעות שליליות כמו תקנוני צניעות להורים בבית או הוצאת ספרי חול, מדובר בסך הכל במקרים שוליים".

אתה לא מפחד שיום אחד תתעוררו ותראו שהציבור הדתי לאומי יהפוך לחרדי לאומי?
"אני חייב לציין שיש הגזמה והפחדה מפני השתלטות חרד"לית על החינוך –  לא כל כניסה של גרעין תורני לבית ספר היא איום קיומי, ולעיתים קרובות זו גם עזרה גדולה לחמ"ד. החכמה היא לדעת מהם הכללים הראויים בבית ספר דתי ומהי גחמת סרק".

לאור הדברים האלה לא פלא, אם כן, שההורים של הציבור הדתי לאומי מרגישים שאין מי שיעשה סדר. גם מבקר המדינה התייחס לכך בדו"ח האחרון שלו, כשקבע כי "משרד החינוך הותיר את המנהלים של בתי הספר של הממ"ד להתמודד עם דרישות שונות ומנוגדות של הורים בנושאים עקרוניים, דוגמת הפרדה בין בנים לבנות, חיזוק מקצועות הקודש והחלפת מורה ב'מלמד'".

כדי לנסות ולהילחם בהלך הרוח הזה הוקם, כאמור, "פורום לכתחילה", המאגד הורים לתלמידי החמ"ד מרחבי הארץ. חבריו מסרבים להיחשף בשמם מחשש כי ילדיהם יופלו בבית הספר, והם גם לא דוגלים בהפגנות או בהשבתות. את המאבק שלהם הם מנהלים בשקט יחסי: כשמתקבלת ידיעה מהשטח על בתי ספר שבהם מתרחשת הקצנה דתית הם דואגים ליצור קשר עם הורי התלמידים, להיפגש איתם במטרה לגייסם למאבק, ובמקביל להתחיל ולהפעיל לחץ על הגורמים הרלוונטיים במטרה שיתערבו בהקדם. הם מקיימים פגישות אינטנסיביות עם אנשי אגף החינוך בעירייה, עם נציגי משרד החינוך, עם חברי כנסת ועם רבנים, מחתימים על עצומות ומכנסים ישיבות חירום.

לעיתים המאבקים האלה גם מצליחים, ואנשי הגרעין התורני עוזבים את בית הספר ונודדים למקום אחר. כך קרה בבית הספר "אור השחר" ברמת השרון, וכך הם מקווים גם יקרה במקומות אחרים. בינתיים, הם מסתפקים בניצחונות קטנים, דוגמת הצלחת העצומה כנגד כוונת משרד החינוך לתגבר את שעות לימודי הקודש על חשבון לימודי החול. "מזל שהארץ קטנה, והמידע הזה עובר מהר מפה לאוזן", אומרת אחת הפעילות, "היו לנו כמה הצלחות, אבל יש עוד הרבה מאוד עבודה".

>> לכל כתבות המגזין