אמש בתיאטרון "גשר" היה לי העונג לצפות בהצגה נאה בחברה נכבדת. כמה שורות לפניי ישבו נשיא המדינה שמעון פרס, ולא הרחק ממנו שר החוץ אביגדור ליברמן. מדובר היה בבכורה חגיגית של הצגה על פי ספרו של מאיר שלו "יונה ונער". גם שלו עצמו, יוצרה של יצירה עוצמתית וייחודית, נכח באולם, ובכל זאת אני מעוניין להתמקד בליברמן.

ליברמן.
קברט של פאשיזם וגזענות. אביגדור ליברמן | צילום: חדשות 2

בעצם, אין לי שום עניין להתמקד בליברמן, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו לאורך כל חציה הראשון של ההצגה. “יונה ונער" הוא סיפור של אהבה צעירה שמתרחשת ערב מלחמת העצמאות. נער מקיבוץ בעמק הירדן מתאהב בנערה תל-אביבית, שניהם נעשים מעורבים ביחידת משלחי יוני הדואר של ההגנה ומעבירים ביניהם מסרי אהבה באמצעות היונים. הבמה הייתה מקושטת כולה בלבן יוני ובתוכו התהלכו דמויות יפהפיות, שבכל אחת מהן היה טמון משהו מן התמימות והתקווה של אותם ימים.

מן היציעים האפלים צפה בכל ליברמן, כוכב בהצגה אחרת: קברט של פאשיזם, גזענות וחברות קש להלבנת מיליונים. היה מרגש לראות את לידתה של ישראל ואת דעיכתה חולקים את אותו האולם. זהו בידור, אם תשאלו אותי.

בהפסקה נתקלתי בפואיה בחברת הכנסת פאינה קירשנבאום, יוזמת החוק המגביל תרומות זרות לארגונים ישראלים. מאחר ומרבית התרומות הזרות לארגונים ישראלים מופנות לחינוך ותרבות, ניתן בהחלט לראות בקירשנבאום את האויבת המרה ביותר של עולם התרבות בארץ. יפה מצד "גשר" שהחליטו להזמין להצגה אויבת אמיתית של התיאטרון הישראלי, ומרהיבה חוצפתה לקבל את ההזמנה.

כל הכבוד לשר ליברמן שנשאר לצפות בהצגה עד תומה, לאחר שנשיא המדינה (הקשיש, אין להאשים אותו על כך) עזב באמצע. אני במקומו לא הייתי מרגיש כל כך בנוח מול כל היופי העדין הזה. אני במקומו הייתי משתגע מן הניגוד בין מה שישראל הייתה למה שהוא הופך אותה להיות, אבל מנהיגים אפלים גדולים תמיד ידעו לשבת מול אמנות צרופה מבלי באמת להפנים את תכניה.

האמפתיה של ברק

כששבתי הביתה פתחתי את פייסבוק וקלטתי מהבאז הכללי שאהוד ברק אמר משהו, כנראה משהו מטופש ומגלומני כרגיל. מחקירת העניין עלה שברק אמר דבר יפה: הוא אמר שאילו היה מנהיג אירן, היה מעוניין אף הוא בפיתוח נשק גרעיני. הסיבה לכך לא הייתה בהכרח ישראל, או לא ישראל בלבד: אירן סמוכה לפקיסטן ולהודו, ששתיהן מגורענות, היא נמצאת בטווח הטילים וההשפעה הצבאית-פוליטית של סין ורוסיה הגרעיניות, היא מסוכסכת עם ארה"ב הגרעינית ומצפה בכל רגע לתקיפה מטעם שר הביטחון של ישראל הגרעינית ("לכאורה"), אהוד ברק עצמו.

הפייסבוק שלי, העשיר בחברים שמאלנים, התפרץ בדחקות, פרודיות וטרוניות. הפעם לא הבנתי אותם. הרי ברק הביע אמפתיה. אכן, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. הפעם האחרונה בה אמר ברק דברי טעם כאלה הייתה ב-1998, אז הודה שאילו היה צעיר פלסטיני יתכן והיה מצטרף לארגון טרור. הוא הוכיח אז כי הוא מבין מהם הגורמים החברתיים והפסיכולוגיים שגורמים לאנשים לרצות לפגע בישראלים. אתמול הוכיח כי אינו רואה רק את עצמו במראת המזרח התיכון.

הבעיה היחידה היא שערך האמפתיה של ברק הוא כקליפת הקולורבי. כל הבנתו לליבם של פלסטינים לא מנעה ממנו להיכנס לרצועה במסגרת טבח עופרת יצוקה ולחסל כמעט 1,500 מהם (ניסיתי לגלות את המספר המדויק, אבל בעמוד הוויקיפדיה בעברית מצוינים רק 13 ההרוגים הישראלים). אז מה אם ברק רואה את התמונה הגדולה ומבין מנגנונים בינלאומיים סבוכים? בסופו של דבר הוא יפעל על פי תאוות הקרבות שלו עצמו ועל פי עיוורונו המהולל, ויסכן את כולנו בהתגלצ'ות עליזה תהום שאולה.

הלחי של וחידי

אין תמונה
להט של אהבה, או לפחות של פוטושופ. נתניהו ואבו מאזן

הבוקר התעוררתי לידיעה על הקמפיין של בנטון, בו נראים מנהיגי העולם כשהם מתנשקים. הוותיקן לא התלהב, והצליח להסיר מהקמפיין את תמונת האפיפיור המנשק את אימאם מסגד אל-אזהר בקהיר. בין היתר נראים בקמפיין נתניהו ואבו מאזן כששפתותיהם מתלכדות בלהט אהבה, או לפחות בלהט של עיבוד תמונה ממוחשב מופתי. מיד חזר להדהד באוזניי אחד משירי ההצגה "יונה ונער" – "הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר".

לא. אי אפשר. הסיכוי שהשניים האלה יתנשקו במציאות, אפילו על הלחי, נמוך מהסיכוי שישראל תתקוף באירן ושתתפתח פה מלחמה אזורית. כל השכל של אהוד ברק לא מקרב אותו בדבר ללחיו של מקבילו, שר ההגנה האירני אחמד וחידי, ודאי שלא לשפתיו, ודאי שלא לשלום ונורמאליות, ודאי שלא לעתיד. לפחות אפשר לסמוך על עולם הפרסום האירופאי שיספק פנטזיה נחמדה.

>> משה קצב מחטיף, יאיר לפיד חוטף, אריאל זילבר מתרסק: פיני אסקל מסכם שבוע
>> שירת נשים בצה"ל זו כפייה חילונית