בעוד המשחקים על אליפות העולם בשח מגיעים בשעות אלה לנקודת ההכרעה שלהם, במשחק השח רב המשתתפים מול אירן, נקודת ההכרעה עדיין רחוקה. גם הכותרות על הירקמותה של הסכמה או על משבר שאין לאחותו – מוקדמות מדי. חודש יוני יהיה קריטי בהקשר זה, וגם מימוש הסנקציות האירופיות על רכישת נפט, ב-1 ביולי, לא יהיו המילה האחרונה במהלך המתמשך שבין המערב ובין משטר האייטולות.
לרוב המשתתפים במשחק יש אינטרס משותף: למנוע את הפצתו של הנשק הגרעיני הן למדינות נוספות והן לגורמים שאינם מדינתיים. זהו אינטרס שגם רוסיה וסין שותפות לו, ואשר איננו מדאיג במיוחד את אירן. רוסיה מקלה עם אירן, בין השאר משום שארה"ב מחמירה איתה. סין משחקת לצד רוסיה במישור הבין לאומי, ומבקשת להבטיח את מקורות הנפט האירניים לעצמה. אירופה מודאגת מהעשרת האורניום באירן, מהסתרת ההעשרה (למרות שעל פי האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, שאירן חתומה עליה, מותר לה להעשיר אורניום לצרכי חשמל ומחקר), ובעיקר מן האפשרות שידע גרעיני, המאפשר בניית פצצות, נמצא בידי משטר קיצוני כל כך.
ארה"ב של אובמה רוצה לעבור את הבחירות לנשיאות בנובמבר בשלום. היא חוששת מהסתבכות צבאית בין אירן וישראל, ומהעלאת מחיר הדלק בדיוק לפני הבחירות, כתוצאה מהחרפת המשבר. אין ספק שהיא מודאגת מהתנהלותה של אירן, ומעוניינת למנוע ממנה את פיתוחו של נשק גרעיני, אם כי אינה סבורה כי בכוונת האירנים לפתח נשק כזה בטווח המיידי.
אירן איננה צפון קוריאה
ואירן? האירנים, תחת שלטונו של חמנאי, מבקשים – ככל הנראה – להבטיח לעצמם אנרגיה גרעינית לצרכי חשמל ומחקר, ומבקשים להכין את האפשרות לבנות פצצות גרעיניות במהירות המרבית, גם אם אין להם עניין בהכנת מאגר של פצצות כאלה כבר עכשיו. מצב שבו העולם מודע לכך שמדובר במרחק של חודשים מעטים בין ההחלטה לבין השלמת בנייתן של הפצצות, כאשר אמצעי שילוחן קיימים, יגרום – מבחינת אירן – להשפעה שהיא מבקשת ליצור: גורם מרתיע ומאיים במזרח התיכון הן מול מדינות המפרץ, וסעודיה בראשן, והן מול ישראל.
אירן איננה צפון קוריאה, המנותקת מן העולם. צעיריה רוצים להגיע לאוניברסיטאות במערב, היא זקוקה לנפט מזוקק (כיון שאין לה אמצעי זיקוק בעצמה), היא סובלת מהפסקת ההעברות הבנקאיות באמצעות ה"סוויפט", והיא זקוקה נואשות להכנסות מייצוא נפט, שעלולות להיפסק באופן דרמטי בעוד כחודש. תמורת הכרזה אמריקנית (שניתנה כבר, בעצם) על זכותה להעשיר אורניום, היא תהיה מוכנה (וזה לא יקרה שנייה לפני הרגע האחרון, כפי שהוא נקבע בעיניה) ככל הנראה לקבל חלק בלתי מבוטל מתביעות חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה.
וישראל? ישראל צריכה להיות מרוצה מכך שהייתה בין הדוחפים לסנקציות, משום שללא סנקציות לא הייתה אירן מוכנה לשיחות. עליה לעקוב אחר השיחות המתנהלות עם אירן, להעיר את הערותיה המקצועיות לארה"ב, ובסוף היום – לברך על ההסכם שייחתם, אם ייחתם, ואשר ימנע עימות מיותר עם ארה"ב, ובעיקר – קרבנות מישראל, גם אם שר הביטחון כבר הבטיח לנו כי מספרם לא יעלה על 500.