כששאלו את יו"ר מועצת יהודה ושומרון, דני דיין, מה יש לו לומר על כוונת דרום אפריקה להחרים תוצרת מן ההתנחלויות בגדה המערבית, הוא ענה שהוא יודע שיש בעולם יהודים טובים, וגם אוונגליסטים טובים, המעדיפים את תוצרת השטחים, וכי יכול מאד שאם יהיה צורך בסימון התוצרת הזו, יהיה לה ביקוש גדול.
יכול מאד להיות. אין ספק שיש בעולם גורמים שהם ממש מאושרים מן הכיבוש המתמשך שלנו מאז 1967, מעוניינים בתוצרת מן ההתנחלויות, ומתנגדים לכל נכונות ישראלית לפשרה מדינית כדי להגיע לשלום. רוב האנשים הללו – אגב – גם מאמינים שלא רחוק היום שבו חלק מן היהודים יתנצרו, ומי שלא יעשה זאת ימצא את קיצו, אבל מי שם לב לאותיות הקטנות?
אין מדינה בעולם התומכת בהמשך הישארותנו בשטחים, ואשר מכירה בהתנחלויות. אירופה כבר הגיעה מזמן להסכם (עם ממשלת ימין ישראלית) באשר לסימון מוצרים, ודרום אפריקה לא תהיה המדינה הראשונה שתחרים מוצרים מן השטחים, גם אם היא תהיה ראשונה שתקבע תקנה מיוחדת לציון מוצרים כאלה. דני דיין ציין, כמובן, כי שר המסחר הדרום אפריקאי הוא יהודי השונא את עצמו, אבל האבחנה בין הכרה בישראל הריבונית ואי הכרה בשטחים שכבשה, לא נעשית רק על ידי אנשים ממוצא יהודי. היא נעשית על ידי רוב האנשים בעולם.
הגדיל לעשות דובר משרד החוץ, שאמר כי דרום אפריקה, שידעה בעצמה חרמות, צריכה להיות זהירה בכגון זה. הוא רק שכח לציין כי החרמות הללו היו בזמן שלטון האפרטהייד, שגם ישראל הייתה (לשמחתנו) בין המחרימים, וכי תוצאת החרמות הללו היא הקמתו של משטר חדש, שאיננו מפלה בין לבנים לשחורים.
לא נצליח להחזיק ככה מעמד עוד 45 שנה
ההחלטה הדרום אפריקאית עשויה להרגיז. אפשר להעלות כנגדה הרבה מאד טיעונים, חלקם משפטיים וחלקם פוליטיים. יש עוד שטחים שהשליטה בהם בלתי מוכרת על ידי העולם, ולא כולם מוחרמים, ישנם הסכמים מדיניים שמיועדים לשנות את המצב הנוכחי, ואם תאמינו – יש גם ראש ממשלה בישראל הטוען כי הוא תומך בכל ליבו בפתרון שתי המדינות, ואיננו רוצה לשלוט בעם אחר.
הבעיה שלנו לא הייתה אף פעם מחסור בטיעונים, אלא מחסור בגורמים מדיניים שיתייחסו אליהם ברצינות. אנו שולטים בעם אחר כבר 45 שנה, ואיננו מצליחים להיפטר מן השטחים האלה; להיפך, אנו מתיישבים בהם ומעמיקים בהם את אחיזתנו. אין שום תהליך מדיני, וכל מה שקורה הוא חילופי איגרות בין המנהיגים ונאומים שבהם הכל מדברים על נכונות לפשרות ולוויתורים כואבים, ואינם עושים דבר כדי לממש זאת.
מי שחושב שהעולם ייתן לנו להישאר באותו מצב עוד 45 שנה, טועה. העולם יודע היום מהו פתרון הקבע העשוי להיות מוסכם על ידי אנשים אחראיים משני הצדדים (העקרונות של קלינטון משנת 2000, יוזמת ז'נבה מ-2003), והוא לא יתקשה לתבוע מאתנו להתחיל לפעול. אם לא נפעל, נקום בכל בוקר עם פועלי נמל במערב ארה"ב שאינם מוכנים לפרוק סחורות ישראליות, עם דרום אפריקאים שמחרימים מוצרים מן השטחים או עם ארגונים נורבגיים שמחרימים סחורה ישראלית באשר היא. הדרך לטפל בבעיה איננה לצעוק על שר המסחר הדרום אפריקאי שהוא יהודי העוין את עמו, ולא לשאול את הנורבגים מה הם עשו במלחמת העולם השנייה. הדרך היא לעשות שלום, ולשים קץ להידרדרות הקשה במעמדנו הבין לאומי.
שימו לב למה שקורה השבוע: ועידת נאט"ו מתכנסת בשיקגו. האמריקאים רצו להזמין את ישראל. שותפים אחרים הטילו ווטו. ישראל נשארה בבית. אנחנו חוגגים היום את יום ירושלים, אבל רק אנחנו מכירים בה כבירתנו. שום מדינה בעולם לא מקיימת שגרירות בירושלים. החרמת הסחורה מן השטחים היא פסיק קטן בסיפור הגדול של מה שקרה לנו בשנים האחרונות. עדיין אפשר לתקן את זה.