יש משהו אירוני בכך שאת העלבון הכי שגור ומחודד כלפי דור ה-Y ניסח אחד מגיבורי התרבות של נעוריהם. "אתה לא פתית שלג יחיד במינו", אומר טיילר דירדן בפייט קלאב. "אתה אותו חומר אורגני נרקב כמו כל אחד אחר, וכולנו חלק מאותה ערימה של זבל".
"אתה לא פתית שלג יפהפה ויחיד במינו", פותחת גם קלי בראון ויליאמס את ספר ההדרכה המעולה שלה, שכבר ציטטתי פה בעבר. "עכשיו כשאתה קורא את זה אתה חושב, 'טוב, זה באמת נכון לגבי הרבה אנשים, אבל אני באמת מיוחד'. אבל זאת בדיוק הנקודה: זה מה שכולם חושבים".
זו המשמעות של סינדרום פתית השלג: כל פתית שלג הוא יחיד במינו, ואין עוד אחד זהה לו בעולם. כמו שכל בני האדם מיוחדים. אחלה. ואתה? אתה עוד יותר מיוחד ועוד יותר יפהפה מכל השאר.
הנה כמה דוגמאות לדברים שסינדרום פתית השלג יכול לגרום לאנשים לעשות:
- להחליט אחרי חודש בשנה א' שאני לא ממשיכה לתואר שני, כי האקדמיה זה מקום מנוכר והמתרגלים לא שואלים מה שלומך.
- לכעוס מאוד כשרכזת פר"ח מעכבת את השיבוץ שלך כיוון שאתה בחו"ל ולא יכול להגיע לראיון.
- להתפגר מזעם כשאתה מתראיין לעבודה ברשת ספרים, והמנהלת של החנות לא מתרשמת מכך שקראת וירג'יניה וולף ומצפה ממך למכור רבי מכר.
- לנסוע ברכבת מהעבודה הביתה, להסתכל על האנשים סביבך ולחשוב, "איזה זומבים שעוברים ממקום למקום כמו קרון משא כל חייהם בלי לחשוב מחשבה מעניינת אחת", בלי לקלוט שאתה עצמך עושה את אותו דבר באותו רגע, ושאין לך מושג באמת מה האנשים האלה חושבים.
וכמו תמיד, כשאני משמיצה את הדור שלנו אני משמיצה קודם כל את עצמי.
דוגמה מושלמת לפתית שלג ישראלי היא הדמות של נטלי (נלי תגר) מ"האחיות המוצלחות שלי", ששודרה לא מזמן ב-yes. נטלי בת ה-28 מגיעה לשגרירות יוון וחופרת למאבטח שייתן לה לדבר עם השגריר, כי ההורים שלה מטיילים ביוון והיא צריכה שהם יעבירו לה כסף. היא משוכנעת שהשיר שקולגה שלה מקריא בערב ספוקן וורד נכתב עליה, וכועסת כשהוא אומר שלא. אין לה שקל, אבל היא כשהיא מנסה לעבוד בהמרה של סרטים או בתור עורכת בוואלה היא מרגישה שהיא לא מסוגלת לחיות מתחת לאורות ניאון, ועוזבת; וכשמנתקים לה את החשמל או לא נותנים לה לקחת הלוואה, היא שולפת את טריק ילד הפלא: היא אומרת את הקץ' פרייז שהיה לה בתור ילדה שחקנית בסדרת טלוויזיה, ומצפה שאנשים יוקסמו, יוותרו לה ויסדרו הכל בשבילה.
יכול להיות שיש משהו במה שההורים שלנו אומרים? זאת אומרת, כן – אנחנו עובדים יותר מהם ומרוויחים פחות מהם, אנחנו לא יכולים לחסוך כסף ולא תהיה לנו פנסיה, הערך של העבודה שלנו נשחק ואנחנו נאלצים לשחק במשחק שאי אפשר לנצח בו, ואם אנחנו אומרים שאין טעם לשחק, אומרים לנו שאנחנו מפונקים. אבל אולי, בנוסף לכל זה, גם יש לנו ציפיות פרועות שאף אחד ממילא לא היה יכול להגשים? יכול להיות שבעוד שההורים שלנו האמינו שלמצוא עבודה מסודרת זו הצלחה, אנחנו מרגישים שלעמוד כל יום בפקקים בדרך למשרד זה כשלון?
וכשאתה יותר מיוחד מכל הילדים האחרים, שום דבר לא מספיק
השאלה הזאת מהדהדת את המסמך הויראלי "למה היאפים של דור ה-Y כל כך עצובים", מאמר שפורסם ב-2013 בבלוג wait but why, ומאז הפך לאחד הטקסטים המכוננים בהבנה של הפער הדורי. הוא תורגם לכל שפה בעולם, בערך, גם לעברית. זה הסבר מאיר עיניים, עם אינפוגרפיקה מעולה, שמתבסס על הנחה פשוטה: אושר = הפער בין הציפיות למציאות. ההורים שלנו, מה שהם רצו מהחיים זה למצוא עבודה, לעבוד קשה ולהגיע לביטחון כלכלי. וכיוון שלאורך שנות ה-70, ה-80 וה-90 היו הרבה שנים של שגשוג כלכלי, עליית שכר, מחירי נדל"ן סבירים ותנאים של מדינת רווחה להתבצר בהם – הרבה מהאנשים הצליחו אפילו יותר ממה שהם ציפו. לכן עכשיו הם מרוצים מהחיים ומנפנפים במלים כמו "פירות" ו"עבודה קשה".
אבל בני 20-35 שגדלו על הפירות שקצרו ההורים שלהם, כבר התחילו ממקום אחר: הם הניחו שגם להם יהיו, כמו להורים, עבודה ובטחון כלכלי ובית עם מטבח עם אי וחוגים לילדים. זה היה הסטנדרט. הם רצו אפילו יותר מזה: הם רצו לממש את עצמם ואת אישיותם הסגולית והמיוחדת. כל דבר פחות מזה הוא פשרה. "אני מניחה שאני יכולה להיות נשיאה", אומרת לוסי, בת דור ה-Y הדמיונית במאמר. "אבל האם זה המימוש האמיתי של מה שלבי רוצה? לא. זו תהיה פשרה". והסיבה שלוסי חשבה ככה, היא שאמרו לה כל הזמן משפט שההורים שלה לא שמעו אף פעם בחיים שלהם: "את מיוחדת". וכשאתה יותר מיוחד מכל הילדים האחרים, שום דבר לא מספיק.
אני מדפדפת בספר המחזור שלי וקוראת את העתידות שכתבו שם לכל אחד. מגלגלת חברה שמנהלת מיליונים. מנכ"ל. המנחה של כוכב נולד. היורשת של סטיבן ספילברג. נהג מרוצים בפורמולה 1. שרת החינוך. זמרת מפורסמת בחו"ל. עליי כתבו שאני אהיה משוררת ולוחמת זכויות אדם. זה כמו בדיאלוג המתוק מבנות גילמור:
רורי: "את לא צריכה את זה פריס, את הולכת להיות רופאה".
פריס: "מנתחת".
רורי: "ועורכת דין".
פריס: "שופטת".
אז ברור שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות עתידות בספר מחזור. זה בצחוק ומודע לעצמו ויותר חמוד להגיד שתהיי היורשת של ספילברג מאשר במאית, וגם במאית זה לא מה שהיה פעם. אבל עדיין – יכול להיות שאחת הבעיות שמשותפים לרבים מאיתנו היא שהאמנו שאנחנו נורא מיוחדים?
בשנת 2012 דיוויד מקולו, מורה לאנגלית בתיכון בבוסטון, עלה לנאום בטקס הסיום של בוגרי י"ב. "בדרך כלל אני נמנע מקלישאות כמו ממגפה", הוא אמר. "אני לא נוגע בהן במקל. אבל ברגע הזה הן נחוצות. הביטו בגלימות הסיום שלכן – הן חסרות צורה, מגיעות במידה אחת לכולם. אם אתם בנים או בנות, גבוהים או נמוכים, כל אחד ואחד מכם לבוש בדיוק אותו דבר. תעודת הסיום של כולם נראית אותו דבר. וככה זה צריך להיות: כי אף אחד מכם לא מיוחד.
"אתם לא מיוחדים. אתם לא יוצאי דופן. בניגוד למה שמרמז הגביע שקיבלתם בטורניר כדורגל ותעודת ההצטיינות שלכם מכיתה ח', אתם לא מיוחדים. כדור הארץ, אני רוצה להזכיר לכם, הוא לא המרכז של מערכת השמש. מערכת השמש היא לא המרכז של הגלקסיה. הגלקסיה היא לא מרכז היקום. למעשה, אסטרופיזיקאים גילו שליקום אין מרכז. לפיכך – אתם לא יכולים להיות המרכז שלו".
מקולו לא ידע שהנאום מצולם במצלמת וידיאו ביתית, אבל למחרת בבוקר הוא כבר קיבל טלפונים מכל כלי תקשורת דובר אנגלית בעולם. היום יש לו 2.6 מיליון צפיות ביוטיוב, והוא גם הוציא בעקבותיו ספר. הנאום שלו והראיונות שבעקבותיו גרמו למיליוני הורים לחשוב מחדש על החינוך שנתנו לילדים שלהם.
אני רוצה נורא להגיד שגם זה קשקוש מתנשא של מבוגרים שאוהבים לרדת על הדור הצעיר, אבל ההצלחה שלו מלמדת שהוא כנראה עלה על משהו. והאמת היא שכן, כשהייתי בת 24 צייצתי בטוויטר: "או שאת סימון דה בובואר, או שאת פטי סמית', או שכל חייך היו לשווא". אני לא גאה בזה, אבל באמת הרגשתי ככה. כשלמדתי חינוך הרגשתי שאני מאכזבת את ההורים שלי – הם האמינו שאני כל כך מיוחדת, ובסוף אני אהיה סתם מורה?
לכאורה, כל התקוות העצומות האלה היו אמורות לייצר דור של אנשים שאפתנים, אמביציוזיים וקרייריסטים. אבל פה זה מסתבך.
אני אשתחרר מהצבא, אעבור לתל אביב, ידה ידה ידה, אני אהיה פסיכולוגית
"בוודאי שסינדרום פתית השלג קיים", אומרת עינת נתן, מדריכת הורים שגם כותבת טור אצלנו במאקו. נתן נועצת את הסיבות לסינדרום הזה באותם מקורות כמו דיוויד מקולו. "ההורים שלי ממש לא אמרו לי שאני חכמה, יפה או מוכשרת", היא מספרת. "כשאני גדלתי, בשנות ה-70, וגם לפני זה, האמינו שלהחמיא לילד ולהתגאות בו זה מסוכן. שזה יעלה לו לראש. התפקיד של ההורים לא היה לבנות לילדים דימוי עצמי אלא לתקן אותם, לשפר אותם, לבקר אותם ולחנך אותם. התפקיד שלנו היה ללמוד ולקבל ציונים טובים. וכל הדברים שהישגנו בזיעת אפנו היו מובנים מאליהם".
מהר מאוד, היא אומרת, הדברים השתנו מקצה לקצה. כמובן שזו הכללה ויש בכל הדורות את כל הסוגים של ההורים, אבל בתפיסה המקובלת, המחמאות הפכו ממשהו מוקצה לחלק מהתפקיד של ההורים. "לא סתם אמרו לילדים שהם יפים, חכמים ומוכשרים", היא אומרת, "אלא שהם הכי יפים, הכי חכמים, הכי מוכשרים. הבטיחו להם הבטחות שלא יכולות להתקיים: ההבטחה הראשונה היא שאם אתה תאהב את עצמך החיים יאהבו אותך. ההבטחה השנייה היא שאתה צריך למצוא מה עושה אותך מאושר ולעשות את זה. וההבטחה השלישית היא שאנחנו ממקמים אותך בסולם אנכי. אתה הכי מכולם. בשנייה שאתה יוצא מהבועה שלנו אתה מבין שאתה לא במקום שאמרו לך שאתה בסולם הזה, ואתה רואה בעיקר את כל אלה שמעליך. סטיב ג'ובס אמר פעם בהרצאה לתיכוניסטים – 'תמצאו מה שאתם אוהבים לעשות, ותעשו מזה כסף'. אני אומרת לתיכוניסטים - זה פאקינג בולשיט. לפי זה, כל מתבגר שלישי יצפה לעשות כסף מלשכב על הספה, לאכול פיצה ולראות טלוויזיה".
נתן מפרידה הפרדה מקובלת היום מאוד בחינוך, בין שני סוגים של מחמאות – מחמאות על כשרון ומחמאות על הישגים. "ילדים מתחלקים לשני סוגים", היא מסבירה. "הסוג הראשון הוא ילדים שחינכו אותם שהם הכי חכמים והכי נפלאים, פשוט כך. הם מאמינים שאינטליגנציה זה דבר שאתה נולד איתו. הילדים האלה, בכל פעם שהם צריכים להתאמץ הם ירגישו שהם פייק. כשהם ייפגשו בכישלון הם ינסו להימנע ממנו בכל מחיר.
"הסוג השני אלה ילדים שאמרו להם – אתה נורא חכם כי זכרת את הדרך לגן. שהחמיאו להם כי הם אמרו משהו מצחיק, וכשהם נתקלו במאמץ אמרו להם – איזה מדהים אתה שאתה לא מתייאש ומתגבר על זה. אלה ילדים שמאמינים שזה דבר שנרכש וניתן לפיתוח".
נתן מספרת על ניסוי מעניין, בו נתנו לשני הסוגים של הילדים מבחן אינטליגנציה הכי בסיסי, ואחר כך הציעו למי שרצה לענות על עוד שאלון, יותר קשה. וראו דבר מובהק: ילדים שעודדו אותם על התוצאה שלהם ביקשו את השאלון היותר מאתגר. ילדים שעודדו אותם על הגאונות שלהם - לא. למעשה, עודדו אותם להישאר באותו מקום.
אז שאפתנות היא לא דבר רע. מה שרע הוא למתוח קו ישיר בין כשרון לתוצאות. כשהייתי נערה כתבתי שירים אז אמרו לי שאני אהיה משוררת. בפועל, גם שנים אחר כך לא הצלחתי לעשות את הצעד הכי פשוט בדרך לשם: להדפיס את השירים שלי, לשים אותם במעטפה ולשלוח לכתב עת. זה פשוט היה משהו שדחיתי מיום ליום במשך שנים, עד שזה כבר לא עניין אותי יותר. בשנות הנעורים שלי רציתי, בין השאר, להיות פרשנית פוליטית, סופרת מפורסמת, תסריטאית ופסיכולוגית; אבל הסיפור שטוויתי לעצמי בראש כשדמיינתי את הדברים האלה היה משהו כזה: "אני אשתחרר מהצבא, אעבור לתל אביב, ידה ידה ידה, אני אהיה פסיכולוגית".
יש לי חברה שהיא בדיוק ההפך מכל מה שאומרים על פתיתי השלג. היא עובדת בתעשיה בטחונית, מתכננת להישאר שם עד הפנסיה, והטורים שלי תמיד קצת מרגיזים אותה. היא מספרת לי כמה אנשים בגילנו מגיעים לחברה שהיא עובדת בה, ועוזבים אחרי שנתיים, סתם, "כי הם רוצים לנסות משהו אחר". "מה הבעיה שלהם? מה עוד הם רוצים?"
סיפרתי לה על סינדרום פתית שלג ועל מה שדיוויד מקולו ועינת נתן אמרו. "לי אין הרגשה שאני הכי מיוחדת בעולם וגם אף פעם לא נתנו לי הרגשה כזאת בבית", היא ענתה. "מאוד פרגנו לי על הדברים שעשיתי. העריכו אצלנו עבודה קשה. פעם, כשהייתי בחטיבה, נורא רציתי לקבל תעודת הצטיינות, אבל הצלחתי להשיג רק ממוצע 89, ובשביל תעודה היה צריך 90, אז אמא שלי הכינה לי תעודת הוקרה על העבודה הקשה. תמיד שאפתי הכי גבוה שאני יכולה ורוב הזמן הצלחתי, אבל לא הסתובבתי בתחושה שאני מיוחדת וטובה יותר מאחרים. אני תמיד מעדיפה להיות זנב לאריות. אני לא מסתובבת בהרגשה שאני צריכה להיות מיוחדת או שללכת לעבודה זה לא מספיק טוב או מיוחד. טוב לי במה שאני עושה ואני אפילו מאושרת". בינגו.
מה קורה כשגם האפשרות השפויה מתרסקת?
כל זה היה יכול להיות סיפור רגיל לגמרי ולא דורי כלל וכלל: בן אדם מפנטז שהוא יהיה רוק סטאר, גדל להיות סוכן ביטוח, מתבאס, מבין שאלה החיים, מתרגל. לא משהו יוצא דופן. אבל אז קרה עוד משהו: האפשרות לסגת מרוקסטאר לסוכן ביטוח לא היתה זמינה. אז כן, זה ילדותי ומפונק להתאבל על זה שלא הפכת לנשיא העולם על סמך כשרונך ובלי לנקוף אצבע, אבל מה קורה כשגם האפשרות השפויה יותר מתרסקת? מה אם הבנו שבסדר, ציפיה יותר נורמלית מהחיים היא נניח ללמוד מקצוע שאתה יחסית מתחבר אליו, לעבוד בו ולהתקדם ולהקים משפחה ולנסוע לעשות אוהל בכנרת בפסח, ואז אתה מגלה שגם זו נעשתה משימה בלתי אפשרית? כשגם העבודה היומיומית האפורה מאבדת מהערך שלה? אז, באמת, הפער בין הציפיות למציאות הוא עצום, הכי גדול שאיזשהו דור חווה אי פעם; ובהתחשב ברמת הציפיות שממנה התחלנו את קפיצת הבנג'י הזאת – אנחנו נראים לדור ההורים שלנו כמו חבורה של חולי רוח, השקועים בשגעון גדלות ומתאבלים על כך שהם הולכים למשרד ולא להופיע במדיסון סקוור גרדן.
לאחרונה התחילו להתפרסם הכתבות הראשונות שמגששות אחר איזשהם מאפיינים של הדור שאחרי דור ה-Y, דור בני הנוער של היום. קשה עדיין לאפיין אותם, כי האירועים שיעצבו את החיים שלהם עדיין לא קרו. אבל כן יש שינוי שאפשר לשים עליו את האצבע כבר עכשיו: הציפיות שלהם הרבה יותר נמוכות. זה נשמע נורא מדכא, אבל אם מקבלים את המשוואה אושר = פער בין מציאות לציפיות, אולי זה לא כזה נורא.