בחדר שחברה שלי גרה בו היה תמיד סמרטוט מתחת לדלת. המטרה הייתה שהסמרטוט יספוג את העשן של הסיגריות, כדי שההורים שלה לא יריחו. לפנות בוקר היא הייתה פותחת את החלון של החדר, והאקס שלה היה יוצא החוצה כדי שאמא שלה לא תדע שהם עדיין שוכבים. היא היתה אז בת 25, ולמדה באחד החוגים באוניברסיטה שבהם צריך להיות נוכח מהבוקר עד הערב ולהכין עבודות בלילה; הסטודנטים התחלקו לשתי קבוצות – אלה שההורים מימנו להם שכר דירה, ואלה שנשארו בבית וניסו לעשות את מה שהמון צעירים עושים היום: לחיות חיים של בן אדם מבוגר בחדר של ילד.
התקשורת מאוד אוהבת צעירים שגרים אצל ההורים. בשנים האחרונות, ככל שהמצב הכלכלי נעשה גרוע יותר, הילד שגר אצל ההורים הופך לאבטיפוס תרבותי, גיבור של כתבות שהכותרת שלהן היא "הילד בן 30" או "מלון אמא" או "עוף גוזל". מופיעים בהן כינויים מעליבים כמו "קנגורו", "בומרנג" ו"הליקופטר", ותיאורים של מפלצות אגו שפיצחו את השיטה: לא לשלם שכר דירה, לקבל שירותי כביסה, קייטרינג ורכב צמוד, ולבזוז להורים שלך את הפנסיה. לפני שנתיים, בראיון לאיילת שני תיאר הפסיכולוג חיים עומר תופעה מדאיגה: "צעירות וצעירים שלא יוצאים מהבית כי הם רק רוצים לקנות לעצמם מותגים ולבלות, חיים, כאידיאולוגיה, על חשבון ההורים. פשוט מגיפה עולמית". יש רק בעיה אחת עם המיתוס הזה: הוא לא קשור למציאות. כשמקשיבים לילדים, שומעים סיפור אחר לגמרי.
אי אפשר לרדת מהגלגל
בערך אחד מתוך ארבעה צעירים גר אצל ההורים. קשה למדוד את זה במדויק, כי רק חלק מעבירים כתובת במשרד הפנים כשהם עוברים לדירות סטודנטים, אבל לפי הלמ"ס מדובר ביותר מרבע מיליון בני אדם, בין 15 ל-35 אחוז מהצעירים בגילאי 25 עד 35 (עד גיל 25 זה לגיטימי לגור אצל ההורים בלי שיספרו אתכם), שקמים כל בוקר בחדר הנעורים שלהם ויוצאים החוצה לעולם להעמיד פנים שהם מבוגרים.
אי אפשר לוותר על המספרים, כי המתמטיקה כאן היא המפתח. שכר דירה באזורים בארץ שיש בהם עבודה: לפחות 2000 שקל, משכורת שצריך להרוויח כדי לעמוד בזה בלי להיכנס לחובות לפי חוק השליש האהוב על הורים: 6000 שקל, מספר העובדים בישראל שמרוויחים משכורת חודשית כזאת, בכל גיל: פחות מחצי. לאנשים מבוגרים, שיש להם משכורות סבירות ונכסים ואשראי מהבנק, נדמה לפעמים שכסף הוא משהו פלואידי כזה, שאפשר לגייס או לצופף ולהתייחס אליו בבחינת "כן, אבל..." ולפנות לסיבות יותר מעניינות כמו פינוק או אהבת מותגים, אבל לפעמים זה באמת חשבון פשוט. כשאני התחלתי ללמוד, ב-2008, דקה לפני שהתחיל משבר הדיור, שכר הדירה שלי היה 950 שקל בחודש, והצלחתי לגרד את זה מחצי משרה בעבודת שכר מינימום. היום זה כבר פשוט בלתי אפשרי.
כשמסיימים ללמוד לוקח לרוב האנשים משהו כמו 6-9 חודשים למצוא עבודה אמיתית של מבוגרים; דמי האבטלה לצעירים הם בין 67 למאה ימים וגם זה אחרי תקופת ענישה של שלושה חודשים, אם התפטרת. כשהשוליים כל כך צרים, אתה צריך להיות כל הזמן על הגלגל. חודשיים-שלושה בלי עבודה, פרידה או שני שוברי שכר לימוד מספיקים כדי שתמצא את עצמך בבית של ההורים עם ערימה של שקיות ושולחן LACK של איקאה. אני מבינה שזה מפתיע הרבה אנשים, אבל התחושה, ברגע הזה, היא ממש לא "ואו, פנסיון מלא בחינם במסעדת אמא ואבא".
"בכיתי ביום שבו חזרתי הביתה", סיפרה לי נעמה, בת 30, שחזרה לגור אצל ההורים בתחילת השנה אחרי שסיימה תואר שני תובעני. "הייתי עצבנית נורא בימים הראשונים. לחזור הביתה בגיל כזה מרגיש כמו קלישאה. זה לא טבעי לי. בגיל 20 כבר עזבתי את הבית. יש לי תואר שני, מיזם שהקמתי ואחלה עבודה, ופיזית אני באותו מקום שהייתי בו בגיל 17. אבל סיימתי את הלימודים עם חובות, לא היתה לי עבודה ואין לי בן זוג, אז זו היתה האופציה הכי הגיונית עד שדברים יסתדרו".
כל מורה יודע שגם אם קוראים להקבצות "צהוב" או "כלנית" הילדים בהקבצה ג' יודעים טוב מאוד שהם בהקבצה ג'. גם מי שחוזר הביתה יודע שאף אחד לא באמת חושב שהוא דפק את המערכת. "זה מביך אותי לספר שאני גרה אצל ההורים כשכמעט כל החברות שלי נשואות עם ילדים", אומרת נעמה. "אני עוברת ליד הסניף של הצופים, ליד בית הספר, והכל פתאום זר ולא שלי. כאילו כולם גדולים ואני בתיכון".
"להיות תלוי באחרים זה בלתי נסבל", אומר בן 31, שעבר בגיל 26 לגור עם ההורים של בת זוגו, כדי לחסוך ולקנות דירה. "זה פוגע בכבוד העצמי ובעצמאות. התחושה שאתה חייב כל הזמן, בעיקר כשמדובר במשפחה, היא בלתי נסבלת".
"קרה שמצאתי את עצמי אומר 'בבית' כדי לא להגיד את הצירוף המפורש, 'אצל ההורים'", אמר בחור אחר, שחזר הביתה לשנה בגיל 28. מה המחיר הנפשי של מצב כזה, שבו אתה צריך להתנצל כל הזמן על זה שאתה לוזר?
להתלבש עם דלת סגורה
אני נזכרת בסמרטוט מתחת לדלת בהקשר הזה, כי העובדה שכל כך הרבה צעירים חיים היום אצל ההורים שלהם מייצרת מעין אורח חיים חדש. כזה שלא מהדהד לא בסדרות על רווקים ולא בספרים על משפחות. אנחנו רגילים לחשוב על ארוחת שבת הישראלית כעל הזירה שבה כל המתחים המשפחתיים גלויים, אבל מה קורה כשהם גלויים כל הזמן? מה קורה כשאנשים מנסים לחיות כמו מבוגרים, אבל נתקלים מאה פעם ביום בקיר של המציאות?
האנשים שדיברתי איתם סיפרו, בין השאר, על תחושת כישלון כמעט תמידית, ויכוח פנימי מתמשך שבו אתה סופר כמה נקודות יש לטובתך וכמה לרעתך בכל זמן. "תחושת הכישלון שלי היא בעקבות חוסר היכולת להיות עצמאי מבחינה כלכלית", אומר אותו בן 28. הוא סיים תואר ראשון במקצוע מדעי, גילה שהוא לא יכול לעבוד בזה, וחזר להורים לשנה כדי להתכונן למבחני קבלה קשים ללימודים בחו"ל. "אני מלקה את עצמי כל הזמן על זה שאני כמעט בן 30 ועדיין סטודנט וגר אצל ההורים ולא עצמאי כלכלית. אני כל הזמן מודע לזה שבגיל שלי ההורים שלי כבר היו עצמאים, עם ילד ומשכנתא. זה לא שהייתי צריך שמישהו יבשל, ינקה, יכבס או יתפור לי את החור בגרב. לא יכולתי לממן מחיה וגם ללמוד כמו שצריך".
גם נעמה מספרת שהסדקים מופיעים במקומות אחרים. "ההורים שלי שמחו שחזרתי הביתה", היא אומרת. "הם חמודים ואכפתיים ומאוד דואגים, והם מנסים לגרום לשהות שלי פה להיות הכי נוחה ונעימה. אבל אני מרגישה תקועה. אני כל הזמן מתמודדת עם חוסר פרטיות וחוסר עצמאות. אני צריכה להתלבש עם דלת סגורה, לסגור אתרים מסוימים כשאני שומעת מישהו עולה במדרגות. אבא שלי אפילו מצא קונדומים באוטו שלו יום אחד. אם אני מזמינה חברה אני תמיד מודיעה קודם, למרות שהם אומרים לי שלא צריך. אני יושבת לאכול איתם ורואה איתם טלוויזיה בערב ומספרת להם מה היה בעבודה, וכמובן שאני שומעת את דעתם. זה גם מפחית מהעצמאות שלי".
התכנון העירוני הישראלי, שבו יש מעט ערים גדולות ומסביבן הרבה ערי שינה שאורח החיים בהן מתאים למשפחות, גורם לתחושת החמצה כשאתה חי בבית. עוד נדבר על איך שנות ה-20 הפכו לאיזה שלב מיתולוגי בחיים שבו אתה אמור לייצר לעצמך מזוודה מספיק עמוסה של סקס וסמים, אבל כשגרים אצל ההורים אין סקס, ואין כמעט התנסויות לא שגרתיות משום סוג; למעשה, נאלץ לאמץ אורח חיים של אדם קצת יותר מבוגר ממך: פקקים בבוקר, פקקים בערב, ובין לבין כל פגישה היא בעיה. "אני מרגישה את זה כל יום כשאני נוסעת לעבודה ברכבת. ההודעות האלה של איך את חוזרת, מתי את חוזרת. אומרים שלחיות אצל ההורים זה פינוק, אבל פינוק זה לשכור דירה בתל אביב ולצאת כל ערב. אני נוסעת שעה כל יום לעבודה, בקושי מקיימת יחסי מין ובערב עושה הליכה מול המחשב או יוצאת לקניון".
קשה להרגיש כמו מבוגר כשאמא שלך עושה לך קניות
פעם היה מקובל לדבר על חמש משימות גדולות שאדם משלים בדרך להיות מבוגר: לעזוב את בית ההורים, לסיים לימודים או הכשרה מקצועית, להשיג עצמאות כלכלית, לבסס מערכת יחסים ולגדל ילדים. זו תפיסה קצת מיושנת, והיא לא לוקחת בחשבון רווקות או אל-הורות כבחירות לגיטימיות. היא גם פחות רלוונטית בתקופה שבה גם הורים לילדים זקוקים לעזרה כלכלית ולוקחים כסף מסבא וסבתא. אבל מפוקפק ככל שיהיה הסולם הזה, נדמה שלעזוב את בית ההורים זה עדיין כן שלב בסולם שצריך להניח עליו את הרגל כדי לעלות למעלה. אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שהלכתי לעשות קניות לעצמי בסופר, וכשאני מדברת על זה עם החברים שלי, כולם זוכרים את שלהם בחיוך. "זה מאוד קשה לפתח עצמאות ולהרגיש שאתה בן אדם מבוגר כשאמא שלך עושה לך קניות", כותבת קלי בראון וויליאמס במדריך ההתבגרות Adulting.
באמריקה, איפה שמשפחות קצת פחות רגילות לראות אחת את השנייה כמו פה, המשבר הכלכלי ממש היכה משפחות במבוכה כשפתאום ילדים לא מצאו עבודה והתחילו לחזור הביתה, ויצאו שם מדריכים וספרי עצות לחיים סבירים תחת קורת גג אחת. בישראל זה לא עד כדי כך דרמטי, אבל נראה לי שיש משהו משותף לנו ולהם: כשאתה חי עם ההורים שלך, אתה חי עם הציפיות שלהם ועם התרסקות הציפיות שלהם. או כמו שמתארת את זה נעמה: "קיבלתי מחזור, ואמא שלי אמרה, עוד ביצית הלכה לעזאזל. אמהות זאת בדיוק הציפייה שאני באמת לא יכולה להגשים כרגע. לא משנה כמה הישגים יש לך, הציפייה היא שתהיי מישהי שאת לא". ואם ההורים שלך לחוצים על נכדים והם מציקים לך על זה פעם בשבוע בארוחת ערב זה משהו שאפשר להתמודד איתו, להניח אותו במקום שלו ולהמשיך הלאה; זה הרבה יותר מסובך כשאתה חי שם.
אם אתם מבני המזל שכן יצאו מהבית בתחילת שנות ה-20 שלהם ואף פעם לא נאלצו לחזור, תנסו להיזכר רגע עד כמה החיים בגיל הזה מבוססים על העמדת פנים. על לצאת ולעשות סקס כאילו אתה באמת יודע משהו ולא מת מפחד. או, נניח, ללכת לעבודה ולהיראות כאילו יצאת לשם מבית אמיתי, ולא קנית בקניון בדרך קוצץ ציפורניים ופתחת אותו בשירותים כדי לא להגיע ככה למשרד. תיזכרו כמה זה בדיוק הגיל שבו התחלתם להפסיק לעסוק במה ההורים שלכם חושבים עליכם, ויכולתם, ממרחק בריא, פשוט להתעלם מזה ולהתחיל לפתח איתם קשרי חברות.
כשאתה גר אצל ההורים, כל הצעדים שלך בדרך להרגיש מבוגר מוגבלים. אתה חוזר מהעבודה הרצינית שלך שבה אתה אומר לאחרים מה לעשות, ואז מדליק את האור הקטן מעל למיטת הנוער שלך ומרגיש כאילו הורידו אותך בדרגה. תחשבו כמה צריך להתפתל ולהתנצל בדייט כשאתה גר אצל ההורים. תחשבו שאתם אוכלים עם ההורים שלכם ערב ערב, וכל הזמן עומד על השולחן הפיל השקוף והדקורטיבי והיפה של מה לא בסדר עם הבן שלנו ולמה הוא פה והאם הם מתבאסים שאני כאן והאם הם היו רוצים שקט ולעשות סקס בסלון. ועכשיו תחשוב שעוד מסתכלים עליך ואומרים – טוב, אתה הרי נהנה מכל זה ורוצה להתפנק כאן לנצח.
המבוגרים שביניכם יודעים שלמרות שאתם נורא אוהבים את ההורים שלכם, לא הייתם חוזרים לגור אצלם, גם לא בשביל קניות ואוטו; גם הצעירים של היום לא. הם לא באמת חושבים שזה סידור טוב. הם מרגישים שזה פוגע בהם. הם לא כל כך שונים מכם. הרי החלק הכי כיפי בלהתבגר – חוץ מללכת לאמ;פמ באמצע הלילה ולקנות מלא ממתקים בלי שאף אחד יגיד לך לא – זה שאתה יכול פשוט לשקר לכולם שאתה מישהו אחר.
ועוד משהו על הקשר בין כסף לעבודה
קיבלתי בתגובה לטור "למה אנחנו עובדים גרועים" כמה מיילים ממעסיקים, שסיפרו לי בכעס על הדרישות המוגזמות והתפקוד הגרוע של העובדים שלהם. התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת להם היא המקרה המדהים של מקדונלד'ס: מקדונלד'ס העלתה את השכר של העובדים שלה, ותוך שלושה חודשים התחלופה שלהם ירדה והשירות השתפר. לא ברור איך זה קרה, אבל הקשר בין כסף לעבודה הוא רעיון רדיקלי ופרובוקטיבי שצריך לחזור עליו עוד ועוד עד שהוא יהיה שוב ברור מאליו.