אלו ימים שבהם כל הליכוד (או לפחות מי שעדיין מגלה נאמנות לבית נתניהו) ושופרותיו מגויסים לדגל. דפי המסרים מתחלפים בבהילות כמו החלטות בקבינט הקורונה: שלשום ההפגנות בבלפור הן של שמאלנים, אתמול מוקדי הדבקה המוניים, היום – מפגע רעש לשכנים (במחאה שממומנת – תיראו מופתעים – על ידי עמותת "אם תרצו". כי יש מחאות שמותר לממן, ועל כך היו אומרים הינון-מגלים: זה לא אותו דבר). הראש הבלפורי ממציא לנו פטנטים: תנו להם עוד כמה ימים ותגלו שההפגנות מונעות מהשוטרים למלא את תפקידם, פוגעות במאגר המים הלאומי בשל השימוש במכת"זיות, או מפחידות את העופרים בעמק הצבאים.

המסר היומי הוא אלימות. כפי שכבר הוזכר כאן, זה אחד מהספינים שמשמשים כאמצעים לפיזור ההפגנות. המטרה הראשונית היתה יצירת דה-לגיטימציה למחאה ותיוג המפגינים כאנרכיסטים; המטרה המשנית – הרחקת אנשים שחוששים לשלומם. בצער רב עליי להודות שהמטרה השנייה הושגה, לפחות במידה מסוימת. בניגוד למצב מול חמאס, נראה שכאן ממשלת נתניהו הצליחה באופן חלקי להשיג הרתעה. כשהלכתי לחזות במו עיניי בהפגנה בשבוע שעבר – אקט עיתונאי טריוויאלי שאיש מ"עיתונאי" הימין לא יטרח לעשותו בטרם יזעק "אנרכיסטים!" – נשלחתי עם איחולי "שמור על עצמך" כאילו אני לא הולך להפגנה מסודרת במדינה דמוקרטית אלא לקו מילואים בגבול עזה. מה שגרוע אף יותר הוא שההפגנות אכן לוו באלימות – אך רובה לא התרחשה בהפגנות עצמן. באותו לילה דווחו חמישה מקרים של תקיפת מפגינים, כולל דקירה (שינון מגל כינה "שריטה", ויאיר נתניהו ריטווט: "כוויית שמש").

ריבוי מקרי האלימות מימין אילץ את קבינט הכזבים בבלפור לחדד מסרים. מיד אומצה טקטיקת הסימטריה הרטורית שלעולם לא מאכזבת, ולפיה אלימות (מעשית) תיענה באלימות (לכאורית). החוקה קובעת שלא ניתן, למשל, לגנות אלימות של פעילי ימין מבלי להזכיר אלימות של פעילי שמאל. לא שאין אף מקרה של אלימות מנגד; אבל הצורך הילדותי, הדמגוגי והמניפולטיבי "לאזן" במקום לנקוט עמדה עניינית הוא עלוב.

למחרת תקיפת המפגינים בתל אביב היה זה אמיר אוחנה שהשכים לצייץ. השר לביטחון פנים – שהיה גם מושא ההפגנה בעקבות ניסיונותיו לדרבן את המשטרה למנוע את המחאה בבלפור – קרא "לכולכם – ימין, שמאל" – להוריד את הלהבות. חקירת המשטרה לא הסתיימה עדיין, ולא ניתן לומר בוודאות שמדובר בהתנגשות בין אנשי ימין למפגיני שמאל, אבל זה לא הופך את הקריאה (המוצדקת) של אוחנה לפחות מגוחכת. לקרוא לימין ולשמאל להוריד להבות אחרי אירוע שבו מותקפים מפגיני שמאל זה כמו להגיד לאנטילופה לא לפגוע בברדלס שמנשנש את מעיה. מרוב חשש לעמוד לרגע לצד המחנה היריב, אוחנה לא לוקח גם צד מוסרי. זה לא גינוי; זו פחדנות.

הסימטריה התאבדה עם שלושה כדורים בגב

מירי רגב לא מוכנה לראות שוב את הגב של אוחנה במרוץ להשתטחות מול דלת הכניסה למעון. מספיק שמיקי זוהר ואוסנת מארק מזנבים בה. רגב לא טרחה אפילו להקפיד על הכללים הסימטריים, דילגה כאיילה שלוחה מעל אירועי הלילה ונחתה ישר בכיכר רבין, שם המתין לה מיצב "הסעודה האחרונה" בכיכובו של בנימין נתניהו. בפוסט מופלא ששווה טור כשלעצמו "הזדעזעה" רגב, טענה ש"זו לא הסתה אלא קריאה לפעולה" וקראה לרון חולדאי להסיר לאלתר את "מיצג ההסתה" (אבל אמרת שזו לא הסתה). ההתייחסות למיצב תבוא מיד, אבל רק אומר כאן עד כמה מצער לגלות שאחרי חמש שנים במשרד התרבות רגב למדה כל כך מעט על אמנות. למשל, מה ההבדל בין מיצג ומיצב.

רגב נמצאת בימים אלה בריצת אמוק בתוך הרשתות החברתיות, מרססת את דף המסרים כמכת"זית שיצאה משליטה. במסגרת מדיניות האכיפה הסלקטיבית שלה, שרת התחבורה עדיין לא פגשה אלימות ימנית שתזעזע אותה. הרגישות שלה ל"אלימות" ו"הסתה" משמאל, לעומת זאת, היא כשל חיישן בכספות פורט נוקס. במוצאי שבת היא פרסמה פוסט המזהיר מפני ההפגנות האלימות – אזהרה שנפלה על אוזניים ערלות, משום שבאותה עת הותקפו מפגינים באלימות. שלושה ימים קודם לכן היא התקוממה על "ביזוי המנורה" (על ידי מפגינה חשופת חזה) – וסכרה את פיה כשליד אותה מנורה עמדו חבריה מלה פמיליה ושרו "שמאלנים זונות". לפני שבועיים היא פרסמה תמונה מ-2013 ובה מפגין אוחז בשלט "מרד" שתשרת את נראטיב המפגינים האנרכיסטים.

הפוסט של מירי רגב שמגנה את מיצב
הפוסט של מירי רגב שמגנה את מיצב "הסעודה האחרונה" | צילום: פייסבוק

לשיא השפל הידרדרה רגב כששיתפה סרטון שבו נראה צעיר עטוף תפילין המסמן באצבע משולשת תחת הכיתוב "מפגן שנאת החינם". גם כשנודע לה שמדובר בחרדי מתנחל פגוע נפש שלא שולט במעשיו, נדרשו יומיים בטרם הסירה את הפוסט (בלי התנצלות, כמובן). "בערבו של תשעה באב יש מי שבחר ללבות עוד ועוד שנאה וקיטוב בעמנו", כתבה רגב אתמול בלי שמץ של מודעות עצמית. ההאשטאג החדש שלה – #בושה_וחרפה – הולם אותה כמו שמלה עם הדפס של ירושלים.

נדמה שראובן ריבלין – לא מתוקף היותו בית"ריסט מבית אבא אלא מתוקף היותו ממלכתי מבית הנשיא – קיבל על עצמו את דין התנועה. "רצח של מפגין שיצא למחות במדינת ישראל ורצח של ראש ממשלה בישראל אינם תרחיש דמיוני", אמר. זו נראית כמו אותה סימטריה, אבל ייתכן שריבלין בכלל עשה כאן תרגיל מבריק: כזה שמאפשר לו לגנות את "הקיצונים משני הצדדים", אבל לרמוז לקיצונים מצד אחד בלבד. הרי דבריו של ריבלין הם לא רק נבואת פורענות אלא גם רפרור להיסטוריה מדממת שכמעט נשכחה. רצח מפגין ורצח ראש ממשלה הם באמת לא תרחיש דמיוני; הם כבר התרחשו בישראל, ב-1983 (רצח אמיל גרינצווייג) וב-1995 (רצח יצחק רבין). ומה אתם יודעים? בשני המקרים היו אלו אנשי שמאל שנרצחו על ידי מתנקשים מימין. הסימטריה התאבדה עם שלושה כדורים בגב.

איפה יהודה איש קריות? 

הגדיל לגזור גזירה שווה, כמובן, בנימין נתניהו. יחסית לאדם שמעריציו מספרים שהוא בקושי ישן בלילה (איך אתם יודעים, אגב? בודקים אם הוא נראה לאחרונה בווטסאפ?), נדרש לנתניהו זמן רב עד שמצא כמה דקות להתייחס לתקריות שפתחו כל מהדורת חדשות. משעשה זאת – השעה היתה 13:17 דקות, יותר ממחצית היממה לאחר התקיפה – נקט נתניהו מיד במדיניות הסימטריה תוך שהוא מגחיך אותה אד אבסורדום. את התקיפה שבה נפצעו חמישה מפגינים – "אירוע בתל אביב", כתב נתניהו, משל היה מדובר בפסטיבל לילה לבן ולא בפרעות לילה אדום – הוא השווה ל"איום מביש בצליבה" ותייק תחת "הסתה ואיומים ברצח".

"האיום בצליבה" שזעזע את ראש הממשלה הוא אותו מיצב שהעביר חלחלה מזויפת ברגב. במרכזו ניצבת בובה בדמותו של נתניהו, מסובה לבדה לשולחן עמוס מאכלים. לא צריך להיות שוחר אמנות עם קילומטראז' ארוך במוזיאוני פירנצה כדי להבין את המסר המתפקע מתוך היצירה כמו השולחן העמוס שבליבה: נתניהו הוא שליט נהנתן ומנותק, והוא זולל וסובא בשעה שהציבור נאנק. מוחות יצירתיים במיוחד (או מעוותים במיוחד) יוכלו לנסח פרשנויות אחרות (הנה אחת: 25 שנה אחרי הרצח כיכר רבין חוזרת להיות כיכר מלכי ישראל). אבל כדי לזהות במיצב איום בצליבה צריך לבצע קפיצה מחשבתית – לא יותר מניתור קל – משם היצירה ("הסעודה האחרונה") אל המיתוס שאליו היא מתייחסת; ואז קפיצה נוספת – מאומצת אך לא בלתי אפשרית – אל גורלו של גיבורה.

מפגין הותקף בתל אביב
מפגין שהותקף בהפגנה נגד השר אוחנה בתל אביב | צילום: N12

אמנות, מטבעה, משחררת את עצמה לפרשנות הצופה. האמן איתי זלאיט (שאולי זכור לכם מהפרקים הקודמים בסדרה: "גולדן ביבי" ו"מירי מראה שעל הקיר") אמנם הסביר בראיון ל"הארץ" מה ביקש להציג ("אם לא נבין את גודל השעה זו עלולה להיות הסעודה האחרונה של הדמוקרטיה"), אבל הוא בוודאי לא היה תמים לחשוב שהטרמפיסטים האופורטוניסטים יקשיבו. הוא פרש בפניהם את שולחן האוכל הארוך, ולהם רק נותר לדלות ממנו את המשמעות הרדיקלית ביותר שניתן היה לייחס ליצירה: צליבת מלך היהודים. כדאי היה לשאול, במקרה כזה, למה זו ארוחה מפוארת כל כך (אצל ישו הגישו לחם ויין), לאן נעלמו השליחים (ברחו מהמליאה כדי שלא להצביע נגד ועדת החקירה לשופטים?) ומי בסיפור הזה מגלם את יהודה איש קריות (אין צורך לענות, כולנו יודעים שזה גדעון סער).

נתניהו חושב שחסידיו טיפשים

נתניהו מחזק את נראטיב הניצוד שהוא מספר לנו כבר שלוש שנים. עכשיו זה כבר לא רק העיתונאים הבולשביקים ותופרי התיקים מהפרקליטות, אלא השמאל כולו; וזה כבר לא כלא, אלא רצח. בימים אלה הוא אוסף תיק "הסתות" באדיקות של אספן בולים. השבוע הונחו שם, בין השאר, פוסט של פרופיל מזויף, ותגובה של מנהל תיכונט רם כהן שהתייחסה לרצח רבין וסולפה. סיפור הפייק "דנה רון" מעלה את החשד שמדובר בתרגיל מתוחכם לכאורה של גורמים שרוצים ליצור מצג שווא של איומים, אבל את זה צריכה המשטרה – והיא צריכה – לחקור. לנתניהו ממילא לא אכפת. המטרה איננה לנצח את המציאות בעובדות, אלא להפגיז אותה בשקרים עד שאף אחד לא יוכל להאמין יותר לשום דבר. זו חרב פיפיות עבור מי שנלחם במקביל בקורונה ובמפיצי הפייק-ניוז עליה, אבל סדר העדיפויות של נתניהו ברור, ולפחות שם הוא לא מתכוון לאפשר למגפה לנצח.

סביר להניח שיש גם איומים אמיתיים ואולי אפילו מסוכנים על חייו של נתניהו – מנוולים יש בכל מקום – אבל מלאכת הליקוט הפוליטית שלהם גולשת לעתים למבוכה. הבחירה להפוך דווקא מיצב בשם "הסעודה האחרונה" לראיה להסתה כבר נראית מטופשת במיוחד. זה הרי סיפור מהברית החדשה שזכה לאינספור אזכורים וחיקויים. אפשר למצוא גרסאות שלו בכיכובן של דמויות מצוירות של דיסני והאחים וורנר ושל גיבורי מארוול ודי-סי. זו תמונה ששוחזרה בפרקים של "הסימפסונס" ושל "סאות'פארק". זו היתה ההשראה לפוסטרים של "מ.א.ש", של "בלתי נשכחים 2" ושל "מופע שנות ה-70". האמן הבריטי רון אינגליש השתמש בזה לעיצוב הפוסטר של "לאכול בגדול", והצלמת האמריקאית אנני לייבוביץ' – לצילום הפוסטר של "הסופרנוס". זו רשימה חלקית, ושני דברים משותפים לכל היצירות הנזכרות בה: כולן מרפררות לציור האיקוני של לאונרדו דה וינצ'י; ואף אחת מהן לא מאיימת בצליבה.

נתניהו – ועל כך יעידו גם שונאיו – איננו טיפש. ברור שהוא לא באמת מוצא איום צליבה במיצב. הוא אמנם לא טיפש, אבל הוא חושב שחסידיו טיפשים. הוא יספר להם שבכיכר רבין הוצבה בובה שלו בדמות ישו, והם יבלעו את השקר התורן כאילו זו סעודתם האחרונה. ובעוד יום או יומיים, מי בכלל יזכור מי היה שם? עוד מעשייה שתושלך לילקוט הכזבים.

שוועתו המזויפת של נתניהו, שמהדהדת בציוצי תומכיו ורגביו, מציגה את אותו חוסר עקביות עקבי (שהופיע גם כשגיליוטינה שוטטה בעיר לפני שלוש שנים): המשתה בכיכר רבין הוא תחנה בדרך לגבעת הגולגולתא, אבל ארון המתים בצומת רעננה, למשל, היה "ארון הקבורה של הציונות". הם צודקים – זה מה שנכתב על הארון. אבל אם זה היה ארון הקבורה של הציונות כי כך כתב בונה הארונות האלמוני, מדוע זו איננה הסעודה האחרונה של הדמוקרטיה כי כך החליט זלאיט?

ברחובות תל אביב תקפו שלשום בלילה מפגינים. ברמת גן ריססו במוצ"ש מפגינים בגז פלפל. בצומת שער נגב דקרו מפגין. בלי סימבוליקה, בלי רפרורים. לא הסתה לאלימות; אלימות פר סה. בלי סימטריה.