בסוף השבוע קראנו על ההתארגנות של תושבים ותושבות בשכונות דרום תל-אביב, שמבקשים לדחוק החוצה את מיליציית "משמר השכונות" של ברוך מרזל. לפי הכתבה, חברי הקבוצה נחושים לעצור את הניסיון לנצל את המצוקות האמיתיות באזור כדי לפמפם לתוכו אלימות ושנאה. במקביל, נפתח גם עמוד פייסבוק, שנקרא "שומרים על השפיות בתל אביב".
"הוויכוח הפך לגזעני, כשעל הכל מנצחים גורמים שאינם מהשכונה ותפסו טרמפ על המצוקה החברתית", מצוטט בכתבה יורם, אחד התושבים, שמדגיש: "אנחנו נחושים לצאת נגד פעולות גזעניות".
מעודד לראות אנשים שקמים ופועלים, למרות החשש, נגד האלימות והגזענות, ולטובת החיים בשכונת המגורים שלהם. זה לא טריוויאלי, וזה ראוי להערכה. גם משהו בעמדה המורכבת שמוצגת בכתבה, אפילו שזה בקטנה, הרשים אותנו במיוחד. "אין לכולנו אותה דעה בנושא הפליטים, אבל כולנו מסכימים שהדרך היא לא להכפיש ולרדוף אותם," אומר שם יורם מיודענו.
במילים אחרות, הקבוצה לא מורכבת בהכרח מהחשודים המיידים ב"אהבת פליטים". יש ביניהם בטח כאלה שתומכים בהשארת הפליטים או מהגרי העבודה בארץ. אחרים אולי מתנגדים. הרוב נמצאים, מן הסתם, איפשהו באמצע. כל אלה עמדות לגיטימיות על הרצף הסבוך של סוגיית מדיניות ההגירה של ישראל, כל אלה עמדות שצריכות להישמע ולהיות נידונות בשיח הציבורי שלנו. מה שלא לגיטימי במדינה דמוקרטית הוא גזענות ואלימות ודה-הומניזציה של בני-אדם, אפילו אם הם מגיעים מאפריקה.
במקום אחר כתבתי שדיכוטומיות פשטניות הן אחד האויבים הגדולים של השיח הציבורי-הפוליטי במדינה. במובן הזה, אמירות כמו זו שצוטטה, מהוות נקודות-אור חשובות לשיח שלנו.
איפה המדינה?
מיליציה אלימה – גם אם היא קטנה ועיקר עיסוקה הוא יחסי ציבור – פועלת בדרום תל-אביב, כביכול כדי "להגן על התושבים", והפוליטיקאים לא פוצים פה. מפחדים? שיקולים פוליטיים? כנראה שלא ממש אכפת להם.
גם המשטרה, ששמירה על ביטחון התושבים אמורה להיות נתונה באופן בלעדי בידיה, לא נראית כמי שעושה דבר. אחרי הכל, בסוג של הפוך-על-הפוך, כנופיות מהסוג הזה מתדלקות את כוחן בדיוק מהטענה בדבר "אוזלת ידה של המשטרה".
שתי מגמות עומדות ברקע הדברים האלה: ראשית, קשה שלא לחבר את המקרה הנוכחי לתופעה ההולכת וגוברת של הסתגרות ושל התבדלות. אפשר לראות את זה בוועדות הקבלה, אפשר לראות את זה בשכונות הסגורות א-לה דרום-אפריקה.
שנית, יש כאן ביטוי נוסף למשיכת ידה של המדינה מתפקידיה המסורתיים: במקום שאין מספיק משרד חינוך – נפתחים בתי-ספר פרטיים; כשאין די שירותי רווחה – פורחות העמותות; וכשתושבים חשים שביטחונם בסכנה – הוואקום מתמלא ביוזמות מקומיות, בין אם הן הגזענות בהתגלמותה, בין אם מנסות להתגונן מאותה גזענות עצמה.
חשוב לומר: במקרה של חלק משכונות דרום תל אביב, משיכת-היד הזו מתחילה הרבה לפני שהמרזלים מגיעים. הזנחה של שנים – בחינוך, בתשתיות – יוצרת מעגל שוטים מתמשך, ומביאה לאזורים האלה אוכלוסיות מוחלשות נוספות, בהם פליטים ומהגרים. על הקרקע הזו, של תסכול ומצוקה, גדלים גם עשבי הפרא של שנאת הזרים.
"ברור שהשכונה חלשה, והפליטים מוסיפים מצוקה, אבל הם לא אחראים לסחר בסמים, למכוני הליווי ולאלימות שיש באזור", אומר יורם, ומסכם: "יש רוב שקט בשכונה שרוצה שהמדינה תשפר את המצב, אך הוא אינו גזעני".
רונן וודלינגר הוא עיתונאי ומנהל תוכן של פרויקט דמוקרטיה