העיסוק בחרמות ובחרמות שכנגד מעלה אצלנו זיכרונות מכיתה ג'. אולי בגלל זה קצת קשה לדבר ברצינות על הצעת חוק איסור הטלת חרם האינפנטילית – עוד הצעה אינפנטילית – שאושרה אתמול (ג') בוועדת החוקה, ושנועדה להעניש את מי שישתתף בחרם על מדינת ישראל. מה השלב הבא - חובה יהיה להזמין את הח"כים המקובלים לדיוני הוועדה? ישחקו שם גולם במעגל?
אבל ברצינות, כמה מילים על החוק: לפי ההצעה, מי שיזום או יקדם חרם על מדינת ישראל או על "אזור שבשליטתה", ישלם קנס. אם מדובר במי שאינו אזרח ישראלי – יוכלו הרשויות למנוע את כניסתו לישראל למשך עשר שנים לפחות. גם נגד מדינה שתחרים את ישראל מציע החוק שורה של סנקציות. ההצעה אושרה אתמול בוועדה, אך בשל פגמים בהליך ההצבעה, היא צפויה לחזור ולעלות להצבעה נוספת ביום שני הקרוב.
כדאי להזכיר כמה דברים מובנים מאליהם: חרמות לסוגיהן מהוות אקט לא אלים - גם אם לפעמים מרגיז לאללה - שמקובל בארץ ובעולם במגוון רחב של מאבקים; גם חרם – מעצבן ככל שיהיה – הוא כלי מחאה, כלומר חלק מחופש הביטוי, וחופש זה נבחן כידוע דווקא ביחס לאמירות ואקטים מעצבנים; האיסור המדובר לא מבקש למנוע "חרם" בכלל, אלא לרדוף ולהשתיק מחאה פוליטית ספציפית – זו שעושה שימוש בכלי של החרם כדי להיאבק בכיבוש הישראלי בשטחים; במדינה דמוקרטית, השלטון אמור להתעסק בשלטון, ולא בהשתקת המבקרים שלו.
נראה שלמרבית חברי הכנסת פשוט לא נעים לומר בקול את דעתם האמיתית - שדמוקרטיה זה עניין מעייף. זכויות מיעוט? חופש ביטוי? בתי משפט? למי יש סבלנות? בטח לא כשהאיראנים, החמאס, האחים המוסלמים וגם-אובמה-הזה קמים להורגנו. יותר פשוט להשתיק לפי חוק את מי שלא מסכים איתנו. אגב, חלק מהח"כים לא מתביישים להגיד גם את זה.
התבשיל המסריח
אבל רוב הח"כים, במקום לדבר גלויות, מוותרים בשקט על החירויות הדמוקרטיות אחת-אחת. כנראה שלשלול במכה את חופש הביטוי מכל מי שחולק עליך נראה עדיין גם להם קצת נחפז. במקום זה מקימים ועדה, ועוד אחת, ואוסרים ליזום חרם, או להתקבל ליישובים, ומייבשים תקציב ודורשים להישבע... אחת-אחת.
לפעמים, יש לומר, הם עושים זאת בתחכום לא מבוטל. תוך זיהוי הכרס הרכה של הישראליות – התדמית שלנו בעולם – הם מערבבים בסיר אחד פטריוטיות צעקנית, פחדים קמאיים ולאומנות, ומתבלים את הכל בכפית של היתממות ("מה לא-דמוקרטי בחוק הזה?!") ובקורטוב של שנאת אחר. התבשיל, איך לומר, די מסריח.
ובחזרה להצעה החדשה: האבסורד הגדול מכולם הוא כמובן מטרת החוק – זה שנועד כביכול להגן על המדינה מ"מתקפת הדה-לגיטימציה" בעולם, כשברור שחוקים כאלה רק מחלישים את הלגיטימיות שלה.
על מה חשב ח"כ זאב אלקין, אחד מיוזמי החוק, בבואו להציל את הלגיטימיות הישראלית? האם בעיני רוחו הוא ראה איזה סטודנט אנגלי ששומע על החוק הזה בעודו לוגם תה, ואומר לעצמו: "כנראה שטעיתי. אם עד עכשיו הייתה לי ביקורת על ישראל, עכשיו אני מבין שמדובר בשלטון דמוקרטי למופת" והולך להזמין חופשה בים המלח?
האבסורד הזה הוא מן הסתם אחת הסיבות שבגללה במשרד החוץ (וגם במשרד המשפטים) מתנגדים להצעת החוק. בדיון בכנסת אף הודיע איש משרד החוץ כי: "החוק יפגע במאמצים שהמשרד עושה כדי להתמודד עם יוזמות חרם שונות ברחבי העולם". הבעיה היא שחלק מחברי הכנסת כבר מזמן לא סופרים את חוות הדעת המקצועיות של עובדי המשרדים, לא כשהן לא מתיישבות עם החוקים שהם מנסים להעביר. כך הופכים חוקי הכנסת לאמצעי של הקואליציה כדי לרדוף ולהשתיק את האופוזיציה.
לפעמים, שכרון הכוח מכריע את שיקול הדעת. את זה אפילו ילדים בכתה ג' מבינים.
רונן וודלינגר הוא עיתונאי ומנהל תוכן של פרויקט דמוקרטיה