היה הייתה פעם, בכפר מרוחק מאוד, נערה שחלמה להיות רופאה. יום אחד באה הפיה הטובה, ובהינף שרביט העניקה לה חלוק לבן ומכתב עם המילים "אנו שמחים לבשר לך על קבלתך לפקולטה לרפואה". מה טוב היה אילו לכולנו הייתה פיה טובה שתעזור לנו להשיג את מה שרוצים, אבל האמת היא שאני לא נערה מהאגדות. גם כי אין לי שיער גולש ומבריק כמו לשאר הנערות מאגדות הילדים, אך בעיקר מכיוון שאיני קורבן המחכה להצלה ע"י נסיך על סוס לבן. אני מעדיפה להשיג את מה שאני רוצה בכוחות עצמי, גם אם שמים לי כמה אבנים בדרך.
היה נחמד אילו באמת הדברים היו כמו בטוקבקים שכתבם לטור הקודם שלי: לא נדרשתי להוציא 700+ בפסיכומטרי, אלא פשוט לגשת למראיינים במבחני הקבלה, לנפנף מעט בשיער (שכזכור לכם, חסר ברק וחינניות), לספר שאני ערבייה ולבקש להתקבל על בסיס העדפה מתקנת. אבל האמת היא שלי, בדומה לרבים כמוני, לקח שנתיים להתקבל.
לימודי מוזיקה? לא בבית ספר ערבי
מערכת שוויונית דורשת נקודת התחלה שוות בין כל מתחריה. לכן, לומר שהעובדה שאני וחבריי "זכינו" לשבת על ספסל הלימודים (ותרשו לי להוסיף – מזועזעים מכמות החומר שאנו נדרשים לשנן) מעידה על שוויון הזדמנויות בין סטודנטים ערבים ליהודים, אינה טענה תקפה. בתור מישהי שלמדה גם בבית ספר יהודי וגם בבתי ספר ערביים, אני יכולה להעיד שהפער עצום. בין האפשרות ללמוד מוזיקה ולהרים פרויקטים תרבותיים ואומנותיים בחטיבת הביניים, לבין המלחמה שניהלנו אני וחבריי על מנת להקים ספרייה פשוטה בתיכון (ניסיון שלצערי הסתיים עם צמד המילים החביב "אין תקציב"). עבור תלמידים ערבים, האחריות לרכוש ידע, לממש את היצירתיות ולהרחיב את האופקים שלנו, הייתה מוטלת עלינו. ומסגרות חוץ לימודיות הן ממילא דבר נדיר באזורי הפריפריה, במיוחד עבור אלו עם קשיים חברתיים וכלכליים.
למרות זאת, ולאחר נשירת השיער (או במקרים מסוימים, משיכתו), חלק נכבד מאיתנו עוברים את הבגרויות בהצלחה, אפילו את הפסיכומטרי, וצריכים להתמודד עם השאלה "מה תרצה להיות כשתגדל?". הקונפליקט בין "מה אני אוהב?" לבין הרצון הטבעי להשיג יציבות בקריירה וביטחון כלכלי, במיוחד כמיעוט במדינה, דוחק אותנו למספר אפשרויות מצומצם. כיצד אוכל להסביר לאחי, שמגיל צעיר פיזר בבית חלקי מודלים של מטוסים, שהוא לא יוכל להשתלב בתחומים כמו אווירונאוטיקה מטעמי "ביטחון"? כיצד אוכל לנחם את עצמי על כך שוויתרתי על לימודי אומנות, במה ומוזיקה, כיוון שהאפשרות שלי לפרוח בתחום מוגבלת לאור העובדה שאם חלילה אעז מחד להביע תמיכה בעם הפלסטיני, או אחליט מאידך לשיר בעברית, אזכה לחרם תרבותי מאחד הצדדים?
אני תורמת לאנשים, לא למדינה
כך, לאחר אינספור הרהורים, החלטתי ללכת על רפואה. ובתום מילוי עשרות ניירות הרשמה ובירוקרטיה שלא נגמרת, הגיע אותו רגע בו עומדת להיכנס לראיונות ההערכה המפרכים, שכביכול מנבאים אם אהיה רופאה טובה. בואו נראה אתכם מנהלים עם מראיין דיון על דילמה אתית העוסקת בחיי אדם, בשפה שאינה שפת האם שלכם, במיוחד כשאתם יודעים שהמועמד שמתחרה אתכם מבוגר מכם בכמה שנים טובות, והוא אחרי צבא וטיול מסביב לעולם, עם לשון חלקלקה שלא הייתה מביישת פוליטיקאים? לא פלא שתחושה של חוסר ביטחון עטפה אותי, ותוך בהייה אינסופית ביציאת החירום חשבתי לעצמי, מאיפה לכל הרוחות נובע המזוכיזם הזה?
אבל אז נזכרתי. נזכרתי באישה המבוגרת, חולת האלצהיימר, שמולה ישבתי שעתיים וחצי כדי להקשיב לאותו סיפור ולהציג את עצמי שוב ושוב, תוך כדי שאני מלווה אותה ממחלקה למחלקה. נזכרתי בילדה חולת הסרטן, שהייתה לה יותר מאשר שמחת חיים לי אי פעם תהיה, שבבקרים הגרועים שלי גרמה לי להבין כמה התגעגעתי לצייר. נזכרתי בתלמידת התיכון מהמגזר הרוסי, שהצליחה להשיג את ה-90 שלה בבגרות בכימיה ולהבין מה היא רוצה להיות בעתיד.
הבנתי שבעצם יש לי הרבה מה להציע. את חלקי לעולם ולאנשים תרמתי ועודני תורמת. התנדבותי בבית חולים למשך שנתיים, בדומה לצעירים רבים מהמגזר הערבי המתנדבים ותורמים כל אחד בדרכו, אינה צריכה להיות תחת מסגרת לאומנית, בתמורה להטבות ויתרונות. אני תורמת לאנשים, ולא למדינה. אני מבינה שיש לי יתרון: הגירעון שהתחלתי ממנו הוא היתרון שלי. העובדה שהגעתי עד לכאן, על אף המגבלות הקיימות, היא הכוח שלי.
הסטודנטים הערבים בארץ, בין אם הם לומדים רפואה ובין אם לא, אינם באקדמיה בזכות השוויון – הם שם למרות חסרונו. אין בכוונתי להמעיט מערך השקעתם של אף אחד מהמועמדים, יהודים או ערבים, שלכל אחד יש את הסיפור שלו ואת המהלומות שספג בדרך. אבל אני כאן כדי לספר את הסיפור האישי שלי, סטודנטית ערבייה, וסיפורו של אחד אינו גורע מסיפורו של אחר.
ואליכם, צעירים ערבים שדופקים את הראש בקיר ברגעים אלו ממש, אני קוראת: תעבדו קשה ותשיגו. אל תצדיקו את המעידות שלכם באצבע מאשימה כלפי חוסר השוויון, אלא צאו והצליחו למרות קיומו. נאמר פעם "אם תרצו, אין זו אגדה" – והרי ברור לכם שאגדות נכתבו בידיהם של בני אדם, כמוני וכמוכם.