במגזין סוף השבוע הקודם פרסמנו את טורה של אורית נבון, שעסק בחרדות שעלו בה כשנסעה בטעות עם בעלה לתוך כפר עראבה שבגליל. הטור עורר שלל תגובות טעונות ורגשיות – בטוקבקים, בפייסבוק, בתכנית הרדיו של גבי גזית וכמובן במסדרונות mako. אפשר להסכים עם הטור ואפשר לא, אבל אין ספק שהוא נגע בכמה מהעצבים החשופים ביותר בחברה הישראלית – יחסי ערבים-יהודים, גזענות והפחד העז שלנו מפני האחר.
מבין התגובות הרבות שהגיעו אלינו, בחרנו לפרסם את הטור הבא.
אשכרה, חומוס
גל הגזענות שסוחף לאחרונה את המדינה הזו, אינו משאיר לי ברירה אלא להחזיק את הגלשן שאין לי טוב טוב, לקפוץ למים, וללכת להציל את כל אותם שעלו עליו ועומדים לצלול לעומקם של מים מלוחים שישרפו להם בעיניים. זו לפחות המחשבה האופורית שעברה לי בראש, עקב האינסטינקט שלי לשחק אותה גיבורת-על מצילת עולם מאנשי רשע, במיוחד לאור הטור המשעשע במיוחד של אורית נבון – "אני? בכפר ערבי? הצילו!".
אני חייבת לך, גב' נבון. לאור התקרבותה של תקופת המבחנים שלי בשנה ג' לרפואה (כן, כן, ערבים לומדים באקדמיה), הצלחת להוציא אותי מהאדישות הנוראית שלי לכל מה שמתרחש מסביב, למעט אינסוף ההרצאות והספרים שעליי לשנן לקראת החודש הקרב.
יותר מכל, גב' נבון, הכתבה שלך הזכירה לי דבר נורא חשוב – מסעדת כאן זמאן היא אחלה מסעדה. אני זוכרת, עוד מלפני שהתחלתי את לימודיי האקדמיים, שהוריי נהגו לקחת אותי, את אחותי ואת אחי הקטן למסעדה על בסיס חודשי כמעט. תמיד הזמנו את אותן מנות – מעורב בשרי לאחותי חובבת הבשר, ושלוש צלחות תאבולה לנו (אימא תמיד נתנה לי את שלה בסוף). בל נשכח את החומוס המפורסם שלהם, שמשום מה עד היום נשאר החומוס הכי טוב שאכלתי. באמת פספסת, גב' נבון.
עכשיו, כשאני חוזרת אחת לשבועיים הביתה מחיפה לכפר דיר חנא, שנמצא בסמוך לעראבה, אני מקפידה להטביע בראשי את מה שאת, גב' נבון, אינך מצליחה לראות. אני מתמקדת באותם ילדים על אופניים שסוף סוף סיימו יום לימודים, ורוצים לצאת כדי להרגיש מעט רוח על הפנים, אוויר נקי וצח, דבר שנדיר מאוד למצוא בחיפה. אני צופה באותן נשים שהולכות בשעות הערב כדי להשיל קילוגרמים עודפים, בד"כ בקבוצות. אני גרה ליד החוף בחיפה, ושם אנשים רצים לבד.
גם ערבים מרגישים בודדים
אני אוהבת לראות את אימא שלי חוזרת אחרי יום עבודה מתיש (אם יורשה לי לציין, היא רופאת נשים מוצלחת למדי. כן, כן... נשים ערביות עובדות), ומתמרנת את הזמן שלה בין לדאוג לבן הזקונים שעדיין בתיכון, לבין לשוחח עם בתה שזה עתה חזרה לסופ"ש רגוע, לייעץ לבתה הגדולה שזה עתה התחתנה איך לא לכווץ את הבגדים בכביסה, וכמובן לגלגל עלי גפן ממולאים.
אני מתחילה להזיל ריר כשאבא (אם יורשה לי לציין, הוא רופא מרדים ומנהל יחידת טיפול נמרץ נשימתי, ואני מנחשת שהציל את חייהם של יותר יהודים ממה שאת אי פעם תצילי) מחליט, אחרי הארוחה המקסימה עם המשפחה על השולחן שקנינו לאחרונה (ולא על החציר ליד החמורים... מפתיע, נכון?), שזה זמן טוב לאבטיח צונן. כמובן שהמבט של אימא למראה הפלחים והסכין המלוכלכת מעורר בי את הרצון לצחוק, תוך כדי החשה מהירה לפנות את השולחן במקומה, כדי שתוכל לישון כמה דקות. כנראה ששכחו לומר לאבא שפיית הניקיונות פרשה.
אני מצליחה לשכוח מכל המטרות האינסופיות שלי בלימודים, ע"י שיחה עם אחותי (אם יורשה לי לציין, היא כבר החלה התמחות ברפואה פנימית, והשבוע מקבלת פרס הצטיינות על הצלחתה בלימודי רפואה. כן, כן... גם לערבים יש שאיפות) על דברים רנדומאליים לחלוטין, חלקם יותר חשובים וחלקם פחות, יחד עם בעלה המקסים (אם יורשה לי לציין, גם הוא החל התמחות ברפואה פנימית, ולפני כחודש קיבל פרס הערכה על היותו סטאז'ר מצטיין).
יותר מכל, אני מחייכת בשקט כשאני דופקת על הדלת של אחי כדי לשאול מה חדש אצלו, וכמתבגר לתפארת, התגובה שאני מקבלת היא "רגע רגע, אני באמצע משחק חשוב... אחר כך". את לבטח יודעת, גב' נבון, ש"אחר כך" אצל מתבגר שווה ערך להבטחות שאת מקבלת מחברת הסלולר לאחר שאת מקבלת חשבון מפוקפק ( כן, כן... ערבים משתמשים בסלולארי).
ואז בלילה, אחרי שאני מורידה את הכלב המשוגע שלי לחצר, אני נכנסת למיטה ומתענגת על ספר, שבאופן אירוני נכתב על ידי סופר יהודי דתי מאמין, ודן בנושא הבדידות (כן, כן... גם ערבים מרגישים בודדים לפעמים).
איך את שותה את הקפה שלך?
את רואה, גב' נבון? את התמונה שתיארתי לך, תוכלי למצוא כמעט בכל משפחה – מוסלמית, נוצרית, יהודית, אתיופית, אמריקאית, אירופאית או סינית. את המראות שתראי בכפר ערבי תוכלי למצוא כמעט בכל מקום, בצורה זו או אחרת, אם רק תחליפי משקפיים, ותשימי לך עדשות שיראו לך שערבים הם גם אנשים, חלקם אפילו נחמדים למדי, פשוטים למדי ורגילים למדי.
האמת היא, שאין לנו כוח לרדוף אחרי כל יהודי שנכנס לכפר שלנו, יש לנו עיסוקים יותר חשובים – יש לנו משפחה, עבודה, לימודים, תחביבים, והכי חשוב – אמונה.
מאחלת לך כל טוב. מי ייתן ואוכל להזמין אותך לכוס קפה.
בלי רעל, מבטיחה.
אלינור חטיב
בת אנוש, ערבייה ומאמינה