מחר נתכנס, משפחות וחברים, לליל הסדר. כולם יקראו, ישוחחו וישירו בהגדה, ויחזרו בהתרוממות רוח על אותה שורה מפורסמת: "והיא שעמדה, לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד – אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". ללמדך – צוררינו המונים הם, ולאורך כל חיי האומה מאיימים עליה. אבל כיום, במלאות יותר משישים שנה למדינת ישראל, מותר כבר לשאול: האם אמירה זו נכונה להיום ולדורות האחרונים?
מבחינה היסטורית, ברור כשמש לגבי איזה דורות ורגעים היסטוריים מבעיתים אמירה זו נכונה. אולם דווקא במדינת ישראל, היהודית, ציונית ודמוקרטית, מוזר מעט לשיר שורה זו. אמנם עצם קיומה של המדינה היה במידה רבה לפלא היסטורי, סיפור הצלחה יוצא דופן. אבל בשנת 1948, תקופה בה באמת עמדו עלינו לכלותינו, חל שינוי – מרבית מדינות העולם הנאור לא רק שלא המשיכו במדיניות הכליה, אלא תמכו, הכירו וסייעו לנו בבניין מדינה. אז מדוע צריך להיאחז כיום בעוז באמונה כי בכל דור ודור מאיימת עלינו קטסטרופה?
נכון, האנטישמיות מסרבת לגווע, אך היא מתעמעמת היום נוכח בעיותיו התרבותיות העצומות של העולם המערבי למול הגירתם של המוני זרים אל תוך גבולותיו. גם גורמים קיצוניים בעולם המוסלמי, המזינים עצמם בשנאת ישראל על רקע הסכסוך המתמשך, לא מרגיעים את התמונה, אך גם בעיותיהם לנוכח "האביב הערבי" מעמיקות והולכות לאפיקים חמורים פי כמה.
והנה אצלנו, למדים אנו מאירועי הזמן האחרון שהביטוי "באים לכלותינו" הופך בידי מנהיגינו אופנתי יותר מתמיד. מביטוי סמלי היסטורי, נעשה בו שימוש תכוף ומוגזם כדי לעורר פחדים קיומיים קמאיים הנטועים בזיכרון. שיטה זו מהווה תמיד אמצעי בדוק לשליטה ולריסון מחשבות רעננות.
השימוש באושוויץ הופך מכשיר ציני למניפולציה רגשית בעם היהודי. הקהל השבע של יהודי התפוצות מוצא בכך מפלט נוח מהתמודדות והכרה עם בעיותיה הקיומיות האחרות של ישראל היום, חמורות פי כמה מהאיום האיראני. ואילו בקרב תושבי ישראל, עיבוי "שריון האבירים" המנטלי נוכח איומי החוץ הביטחוניים, מספקים כלי שלטוני כפול: מחד, הצדקת כל עוולה חברתית/כלכלית בטיעון של "צריך עוד כסף לכיפות ברזל"; מאידך, הכבדה ואטימת כל סיכוי להקשבה ודיאלוג מסוג אחר עם שכנינו.
מטפחים את האיום
הם "באים לכלותינו'' – ולא חלילה כדי לשוחח אתנו. באווירה מאיימת זו, אין כל תמריץ ללמוד את שפתם (הערבית), ובוודאי לא לעודד את הדור הבא ללמוד אותה. כך, גם התפרצויות חוזרות ונשנות של גזענות מתקבלות בהבנה שקטה, מצפת ועד ירושלים, ממגרשי כדורגל ועד גבעות הגדה המערבית.
סצנת איום החיסול מטופחת באדיקות, עד שהיא גולשת מזמן למעגלי סכנה אחרים: עובדים זרים, מהגרים, נוצרים ולבסוף עד לסימון סיעות פוליטיות מסוימות כאיום קיומי. הפחד מפני "הבאים עלינו לכלותינו" מתורגם כיום לשנאה, ובעקבותיה מגיע הצידוק למעשים נפשעים, מניצול כלכלי מחפיר ועד אלימות פוליטית, בין אם ממוסדת ובין אם פרטית.
דווקא בישראל הציונית, בית המפלט לעם היהודי, גבר ה"באים לכלותינו" על "אהבת הגר אשר בשעריך". מדינה דמוקרטית עליה חלמו דורות רבים, היא היום רדופה וניזונה מפרנויות קדומות, ודואגת להנציח אותן בערב ליל הסדר.
יש כאלה המחליפים את "שפוך חמתך על הגויים" ב"שפוך אהבתך". ברוח זו, עת שרים אנו בהתלהבות "והיא שעמדה" ראוי שנהרהר ולו לרגע ברעיון, כי לא באמת "בכל דור ודור באים לכלותינו". ואולי משעמדה לנו המדינה – נוכל לראות לא רק בעוניינו שלנו אלא גם בעוניָם של ה"אחרים".
בכל דור ודור אכן חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אבל לא בכל דור ודור חייב אדם להאמין כי נרדף הוא. הכל גזור מראש אך הרשות נתונה: הרשות להסתכל קדימה בתקווה אופטימית, ולא בחרדה המשתקת את עתידינו.
רוני יבין היא מנכ"לית בית מדרש אלול השייך לרשת בתי המדרש בישראל