נתניהו עם הספורטאים האולימפיים
חמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, אך במשלחות האולימפיות שיעורם שואף לאפס. המשלחת האולימפית | צילום: משה מילנר לע"מ

בעוד מספר ימים ייפתחו המשחקים האולימפיים בלונדון, חגיגה כלל עולמית של ספורט טהור וחתירה למצוינות, בה תשתתף כתמיד גם משלחת ישראלית. 37 ספורטאים וספורטאיות מצטיינים ומצטיינות ייצגו את המדינה בלונדון, אך כשמביטים בתמונות הקבוצתיות החגיגיות לצד הנשיא, ראש הממשלה ושרת הספורט, קשה שלא להבחין בהיעדרם המוחלט של נציגי הציבור הערבי בישראל.

למעשה, לא רק שאין ולו נציג ערבי אחד במשלחת, אלא שכמעט ולא ניתן להצביע על ספורטאי/ת ערבי/ה שאפילו התקרב להשגת הקריטריון למשחקים, למעט אולי ג'ואן קופטי, אלוף השחייה הירושלמי. ולא מדובר בעניין חדש – מאז החלה ישראל להשתתף במשחקים ב-1952, רק שני ספורטאים ערבים לקחו חלק במשלחות הישראליות – מרים המשקולות אדוארד מרון ברומא 1960 והכדורגלן ריפעת טורק במונטריאול 1976. חמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, אך במשלחות האולימפיות שיעורם שואף לאפס. בכל הנוגע למשחקים האולימפיים לא מדובר בנבחרת ישראל, אלא בנבחרת העם היהודי.

יש שיאמרו כי מדובר בזוטות, לעומת האפליה הממסדית ואי השוויון החמור בין אזרחים יהודים לערבים בישראל בכל התחומים. היעדר תקציבים ממשלתיים הולמים לרשויות הערביות, השקעה לא מספקת בחינוך, ברווחה, בבריאות ובתשתיות – לעומת כל אלו ההשתתפות בספורט האולימפי היא כביכול מותרות. אך מי שטוען כך לא מבין כנראה את הפוטנציאל החברתי והחינוכי הגלום בהשקעה בספורט, ואת ההון הסימבולי הרב שניתן להפיק ממנו.

מקרים רבים לאורך ההיסטוריה המודרנית הוכיחו עד כמה השקעה שוויונית בספורט, בדגש על אוכלוסיות מוחלשות וקהילות של מיעוטים ומהגרים, יכולה להביא לשילוב והעצמה חברתית. מספיק להיזכר בתרומתו של אגרוף שחור מונף על הפודיום – זה של טומי סמית' במקסיקו 1968 – או בהשפעה של ביצועיו המרהיבים של כדורגלן צרפתי מוסלמי – זינדין זידאן בצרפת 1998 – בשביל להבין את הכוח של הספורט להביא לשילוב ושותפות במציאות רב תרבותית. הגיבורים הספורטיביים הללו העצימו את הקהילות מהם באו, ובו בזמן גם גרמו לקבוצות הרוב לבחון מחדש את עמדתם ויחסם כלפי מיעוטים בארצם.

בנבחרת ישראל בכדורגל זה הצליח

כמובן שהשתתפות של כל ספורטאי ערבי במשלחת האולימפית חייבת להיות מותנית בהשגת הקריטריונים הבינלאומיים להשתתפות במשחקים והצגת מצוינות ספורטיבית בדומה להישגים של הספורטאים היהודיים. העניין הוא שכשזה מגיע לענפי ספורט אולימפיים דוגמת אתלטיקה, שחייה, שייט, התעמלות, אופניים וכדומה, זה לא רק עניין של כישרון או יכולת, אלא גם ובעיקר עניין של משאבים, תמיכה ממשלתית, חסויות ותנאי אימון – הרבה מאוד אימון.

לאורך שנים רבות נכשלה המדינה – ומדובר בעיקר במשרד הספורט ובוועד האולימפי – בפיתוח והנחלת הספורט העממי והתחרותי בקרב הציבור הערבי בישראל. היעדר השקעה ממשלתית הולמת מעבירה את האחריות לידי הרשויות המקומיות, אך מכיוון שרובן מצויות בקשיים כלכליים חריפים אין ביכולתם להביא לשינוי משמעותי בשטח, וגם זה רק במידה והן רואות בכך נושא משמעותי (וזה לא המצב בכל הרשויות).

הפספוס כאן גדול במיוחד בגלל שהפוטנציאל למצוינות ספורטיבית דווקא מצוי בציבור הערבי בשפע. די לנו אם נסתכל על ההישגים הכבירים של הכדורגלנים הערבים בישראל בעשרים השנים האחרונות, שהשתלבו היטב בכל קבוצות הצמרת והובילו את טבלאות המצטיינים. סכנין למשל הפכה לחברה קבועה בצמרת הכדורגל הישראלי, ואף זכתה בגביע המדינה וייצגה את ישראל באירופה, כשהיא נשענת בעיקר על שחקנים ערבים. רק השבוע זכתה קבוצת כפר קאסם באליפות ליגת כדורגל החופים, ושחקנים כמו וויאם עמאשה (ממוצא דרוזי), אחמד סבע וטאלב טוואטחה היו בין המצטיינים של הליגה בשנתיים האחרונות.

בעשורים האחרונים גם נוכחנו לדעת כי למרות הדילמות והלחצים הפוליטיים, שחקנים ערבים מוכנים לשחק בנבחרת ולייצג את מדינת ישראל במשחקים רשמיים. וואליד באדיר הוא בין גדולי שחקני הנבחרת בעשור האחרון, ולצדו גם עבאס סואן, בירם כיאל ואחרים. אלה באים להוכיח כי היכולת והכישרון בהחלט נמצאים בקרב האזרחים הערבים כמו אצל היהודים; השאלה היא האם וכיצד מטפחים אותם. במקרה של ענף הכדורגל לא מדובר דווקא בהשקעה ממשלתית מיוחדת, אלא בפופולריות של הענף בקרב הציבור הערבי ובעיקר באופיו המיוחד. הכדורגל הוא אולי הדמוקרטי ביותר מבין כל ענפי הספורט, והוא מאפשר הצטיינות ספורטיבית ומוביליות חברתית גם לחסרי אמצעים, השכלה ומעמד. זוג רגליים חזקות, כישרון מולד והאופי הנכון יכולים להביא שחקן למקומות הגבוהים ביותר. 

בימים בהם מדברים רבות על שוויון בנטל ושילוב בחברה, כדאי שקברניטי המדינה יבינו שלעיתים קרובות הדרך לחברה משותפת ושוויונית עוברת דרך מגרש המשחקים ולא מגרש המסדרים. ייתכן כי את הנזק ההסברתי והפילוג הרב שגורמים ליברמן וחבר מרעיו יוכל לתקן ספורטאי ערבי מצטיין אחד – אפילו אם לא ירצה להניף את הדגל או לשיר את התקווה.

הכותב הוא יועץ תקשורת לארגונים לשינוי חברתי

>> במחיר הרקולס לבולגריה, יכלו להציל את משה סילמן
>> תתפלאו, גם ערבים לומדים באקדמיה