שבת בבית משפחת רודה בפתח תקווה. בתשע בבוקר הטלפון מצלצל. על הקו – אחי מלוס אנג'לס, מתקשר ובפיו דברי תנחומים. "שימי עין על אמא", הוא מסכם.
איקאה היא המאהב הלא סודי של אמא שלי. היא חוזרת מהביקור השבועי כשבידה שקיות כחולות עמוסות בכל מה שכבר יש לנו בבית ובדברים שלעולם לא נשתמש בהם. את האווירה מעכיר רק מראה פניו העגומים של אבא, שיודע שבשבת הוא יצטרך לפתוח את חוברת ההוראות ולבנות עוד כוננית.
אמא שלי לא שואלת אותי "מה נשמע?". היא גם לא מציעה לי ארוחה חמה, או את הסדינים במיטה. כשאני באה לבקר בבית הוריי היא מקבלת את פניי ב"רוצה לנסוע איתי לאיקאה?". לאחר סירוב נמרץ היא מנסה ב"אני רק צריכה להחזיר את הנורות האלה. זה סיבוב קצר". אבל אני כבר למודת סיבובים קצרים באיקאה. אני יודעת שמה שמתחיל בעיפרון קטן, תמיד נגמר בארון גדול.
הנחמה היחידה של אבא ושלי, שותפים לגורל אכזר של שיטוטים בשביל האינסופי בין המחלקות, היא הנקניקייה בסוף. כמונו עוד עשרות ילדים ואבות שנעמדים על הדוכן, ובביס או שניים בולעים נקניקייה נוטפת קטשופ, חרדל ומיונז. אני מודה שבימים רעבים במיוחד, בעת אני נוהגת בכביש החוף, אני שוקלת אפילו לסטות מהדרך רק בשביל אותה נקניקיית חמישה שקלים.
לא רק הרהיטים בבית שלנו הם פרי הרכבת אבי מתוצרת איקאה. גם הסוללות, העציצים, הכבלים המאריכים ואפילו העוגיות. ובארוחות יום שישי, אחרי שאמא מדליקה את נרות איקאה, אנחנו אוכלים לעיתים דג, שנקנה בחנות השוודית הקטנה שבסוף. אחלה סלמונים היו להם שם.
החלק האהוב על אמא רודה, ממנו היא תמיד חוזרת נסערת – הוא דווקא שלב סיום הקנייה. כשהיא נשארת לחכות עם עגלת הענק ואנחנו נשלחים להביא את המכונית, היא צופה בזוגות אחרים ומספרת איך האישה התיישבה עם הרגליים על הראש תוך כדי הוצאת איברים פנימיים, רק כדי שכוננית בילי תוכל לשבת באוטו הקטן.
תמיד תהיה לנו ראשון
אני מעולם לא הצלחתי להתחבר לאיקאה. זה מקום מצוין למי שלא יודע מה הוא מחפש, שצריך להתחיל מאפס לרהט את ביתו. אבל כשאני חיפשתי שטיח ונאלצתי להיכנס לכל חדר כדי למצוא את הנתונים הספציפיים שדרשתי, התייגעתי עד שמצאתי. על הדרך קניתי נרות, מדבקות קישוט לקיר וכלי מדידה לנוזלים שמעולם לא השתמשתי בהם. ולמרות זאת – הגלגלים שהרכבתי על כוננית שדרגו את חיי פלאים, ואפילו ההרכבה הייתה כמו שיעור מלאכה למבוגרים. בילדותנו היינו רוקמות, והיום אנחנו בונות רהיטים מאיקאה.
אז נכון, נשאר הסניף בראשון לציון, אבל בשביל אמא שלי הרגלים רעים מתים לאט או נשארים לחיות לנצח בדם הפולני. התקווה היחידה היא שקית ההחזרות שבה פריטים שכבר יש לנו בבית, או כלי מטבח שלא הצלחנו לפענח את תפקידם וצריכים לחזור לנוח על המדפים. האם תדרים לראשון לציון כדי להשלים את מלאי המפיות האוזל? יהי זכרך ברוך, איקאה נתניה. שינית לנו משהו בחיים, אחרי הכל.