חבריי הפטריוטיים, אני מצטערת אם ייצאו לי כמה לפסוסי מקלדת מצערים במהלך הדברים שאני נושאת אליכם, זה פשוט שאני מתחבאת מתחת לשולחן. חשוך ומפחיד פה, וגם אין חשמל. לא באופן כללי בדירה, מה פתאום, בגדול החשמל סבבה; אני מתכוונת שכאן מתחת לשולחן אין חשמל. אני חושבת שקצת למעלה מימין אמור להיות שטקר פנוי, אבל אני פוחדת שהרוחות העזות ישברו לי ציפורן, וכרגע הביטחון קודם לכל; אז אנא מכם, היו סובלניים, הרי כולנו עכשיו באותה סירת גומי.
אז מה, קניתם שימורים? הצטיידתם היטב? אומרים שזאת אמורה להיות הסופה הכי מרשימה מאז שהאלי ברי צבעה את השיער שלה בלבן בשביל אקס מן. האמינו לי, הכי חשוב זה לא להיכנס לפאניקה, פשוט עשו כמוני והיכנסו מתחת לשולחן עם פחית תירס מתוק משומר של פרי הגליל. יהיה בסדר, יש לנו נשיא חזק, מקסימום נשחה פרפר בהדסון.
רגע, אני מרגישה שאני מאבדת אתכם. מה עם קור הרוח הזה? אתם לא מבינים שכולנו הולכים לקבל סמחטה מאמא טבע בפרצוף? מה זאת אומרת "זה לא קורה כאן"? הרי זה מה שהטלוויזיה שלי פמפמה פה במשך יומיים. מגה-מצב חירום וכו' וכו'. ותעשו מה שאתם רוצים, אבל אותי איירין הזאת לא תתפוס לא מוכנה. אז כן, ברגע שהיא תגיע לכאן כבר נקרא לה אירנה, אבל אתם תראו, היא תגיע. היא חייבת להגיע, כי אחרת זאת הוכחה לכך שאנחנו תקועים באמצע המזרח התיכון, בין "בול קליעה במפגינים" (סוריה) ל"בואו נחשוב שניה שוב על הסכם השלום הזה" (מצרים) – ואת זה אני ממש לא מוכנה לקבל.
הוריקן VS השתלת שיער
מהמחבוא ההרמטי שלי אני צופה בגיל תמרי, שיצא באומץ לעמוד כ-15 שעות על מדרכה נטושה בגשם רק כדי לספק לנו את התחקיר העיתונאי האמיתי שצריך לבצע תחת הוריקן – השתלת שיער: תעמוד או לא תעמוד ברוח של 160 קמ"ש? אפשר לנשום, כרגע נראה שהמצב יציב, אבל תאחזו היטב בקפוצ'ונים שלכם, כי לפי הבילד-אפ שעשו לנו, זה אמור להיות הרבה יותר מכוער.
"דיס איז הוריבל!", אני זועקת ממקלטי לעבר החבר שעל הספה, "האו וויל ווי סורבייב?!". "בחייאת, תפסיקי לדבר אנגלית ותצאי ממתחת לשולחן. אנחנו בתל-אביב, בפעם האחרונה שירד פה גשם חגגו בניו יורק את כריסמס, וכל עוד אי אפשר לטבוע באחוזי לחות אני חושב שנהיה בסדר".
"ובכלל, את לא חושבת שבכל ההתעסקות הזאת יש איזה וייב של שמחה לאיד?". שמחה לאיד?! כמה מופרך, איזה לב רשע ואכזר! כיצד אוכל לשמוח לאידן של אחיותי הניו יורקיות, שזוכות בכל שנה לארח את שבוע האופנה הבינלאומי, להיכנס בכל שבוע לסאנדיי בראנץ', להלך בכל חורף בסנטרל פארק המושלג... נו באמת, יש גבול, אני אמורה להזדהות עם הפוסטמות האלה?
אתרי האינטרנט החדשותיים זועקים אליי מעל למסך הלפטופ באותיות אדומות "רחובות ניו-יורק מוצפים! בואו לצפות בשידור חי!". אני מציצה ימינה, מציצה שמאלה וחושבת לעצמי – אתם יודעים מה? אם אותי תקעו בכתר המזרח, אז יאללה, בואו נראה אתכם שוחים.