יד מחזיקה תקע חשמל
אם רק היה איפה לתקוע את זה | צילום: istockphoto

אוי, כל כך קשה להיות סטודנט בארץ. מתיש ומביש לרכוש השכלה גבוהה בתת תנאים. אין פה אחוות יוקרתיות, אין מספיק פיסות דשא שלא נחטפו על ידי כרישי נדל"ן, אין נבחרת פוטבול שרירית. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, אי שם לפני ארבע שנים, ונכנסתי לראשונה לאתר האינטרנט של האגודה, מכל עבר קפצו עליי עדכונים לגבי מאבקים ומלחמות למען רווחת הסטודנטים. זה היה מרשים ומבטיח. הנה אני כבר לומדת לתואר שני, ושום דבר לא השתנה. שוב אוחזת בי שביזות יום א' ואינה מרפה.

בעצם משהו אחד כן השתנה - בעקבות הרפורמה בתחבורה הציבורית, התדירות של קו 45 מהבית שלי לאוניברסיטה צנחה לפעם בחצי שעה (וגם זה אחרי מאבק עיקש לא לבטל אותו לחלוטין), אז אני מתחילה את היום בנסיעה ארוכה ובעמידה, בקרון של בהמות משא סטודנטיאליות. וכך אני מגיעה על הקשקש לשיעור הראשון לשנה זו, ולא מופתעת לגלות ששני שקעי החשמל היחידים בכתה כבר תפוסים. כולם כבר מזמן נטשו את מחברות הספיראלה לטובת נוטבוקים וטאלבטים, אבל כמות השקעים המועטה נותרה כשהייתה. רשמתי לעצמי להביא לשיעור הבא מפצל של שש, בתמורה אשמח לקבל לפני המבחן סיכומים מכל חמשת אסירי התודה.

בתום השיעור המרצה מבקש לקרוא לשבוע הבא מאמר, שאינו סרוק באתר הקורס מטעמים טכנופוביים של המרצה. אחד מהתלמידים מציע ברוחב לב לצלם לכולם ומקליד את פרטי הספר בקטלוג באתר הספרייה. אבל מתברר שהספר מושאל, ושיש רק עותק אחד. לא נורא, אפשר להזמין, אולי הוא יוחזר עד סוף הסמסטר.

מוכת רעב אני פוסעת לעבר הקפיטריה. שם, כצפוי, משתרך תור ארוך של סטודנטים מתעפצים הכמהים לכוס קפה מצילה. למרבה הבאסה, עדיין לא מקבלים פה כרטיס אשראי, למרות שהמחיר של כריך ושתייה משתווה לזה של מנה ראשונה במסעדה ברמת החייל (בסביבות 30 ש"ח). רוב ההפסקה הלכה על ההמתנה בתור, וצריך עוד להסתער על שקע ללפטופ בכתה הבאה, כי הסוללה לא תשרוד עוד שעה וחצי של קצרנות, אז אני בולסת בחופזה ורצה הלאה.

מי לא אוהב רפרטים?

השיעור הבא מתגלה כבחירה אסטרטגית מרה במערכת השעות. הקשר מקרי ומאכזב בהחלט בין הסילבוס המרתק לבין המצגת המסועפת והעמוסה שמציג לראווה המרצה. בסילבוס היה כתוב שצריך להגיש רפרט אחד, אך למעשה מדובר ברפרט אחד מדי שבוע, ובסוף הקורס צריך להגיש את האימא והאבא של כל הרפרטים שיוגשו במהלך השיעורים. לא משהו ששווה באמת שתי נקודות אקדמיות.

לא נורא, טועים. מקסימום אני אקח קורס אחר בשבוע השינויים ההולך וקרב. בסך הכול צריך לקחת יום חופש מהעבודה כי יהיה תור של חמש שעות מחוץ למזכירות, ולקוות שבסוף לא יגידו לי שהקורס החלופי כבר מלא. שטויות. אני אוהבת לכתוב רפרטים.

ומה נותר לסטודנטית מתוסכלת חוץ מלכתוב סטטוסים שבוזים בפייסבוק על כל תלאות היום שלי? אלא שה-wifi כאן מתנתק כל שנייה בבניין, ואני נידונתי - גם בחלונות וגם בשיעורים של מרצים חופרים - לשחק סוליטר.

זה היה הראשון שלי ללימודים, ואם גם אתם סטודנטים, יש מצב שזה היה גם היום שלכם. תודו שלא הייתם מתנגדים שהסגל הבכיר או הזוטר או האגודה יממשו את האיומים ואכן ישבתו לאיזה שבוע. תכלס, מתאים לנו לנוח עוד כמה ימים בבית ולהספיק לראות את כל הפרקים של דקסטר שרצינו לראות במהלך החופשה ולא הספקנו.

>> הטור הקודם שלי: החלטתי לצאת עם בחור צעיר ממני. טעיתי
>> הצילו! מה לושבים לחתונה חרדית?