בס"ד

התיישבתי על רצפת החדר במדרשיה והתחלתי לצרוח ולבכות כמו מטורללת. "זה בסדר, זה בסדר", עדכנתי, "אף אחד לא מת חס ושלום, נהפוך הוא - אחותי מתחתנת עם אברך ב"ה!". משם הדרך צהלה ושמחה. אחותי הגדולה והיחידה, האור שלי בפרט בשנה החולפת, זו שעברה איתי את שרשרת החיול במסלול התשובה - הודיעה שתוך שלושה וחצי שבועות היא מתחת לחופה וקידושין, עם שידוכה, עליו רק הוריי ואני שמענו. עד פה הכל טוב ויפה, אבל מה לובשים לחתונה חרדית של אחותך?

בתור היקית שאני, הכנתי עם חברתי משנה ב', שכבר מתוקתקת בנושא, רשימת חנויות יסודית, ויצאתי מצוידת טבלאות וחיוכים למסע קניות דוסי לעילא ולעילא בעיר בני ברק. בצל החגיגות היא נראתה לי זוהרת מתמיד. איך אומרים בגרוזינית: אוי-א-ברוך! אני, שרק לפני חודשיים התראיינתי ל"לאשה" ופרסתי אופציות נרחבות בפני המתלבשת הסטייליסטית בשוק החרדי, לא ידעתי מנוס לנפשי האובדת עצות. הרגשתי צבועה, מובכת ובעיקר מתוסכלת עד עמקי נשמתי (המותשת מרחוב רבי עקיבא שלא נגמר). שלושה ימי חיפוש מפרכים ו-כלום. פשוט כלום! גורנישט! נול! קולה זירו! אפס! שבועיים לחתונה ואין שמלה.

פתאום התברר לי שיש מכירה סודית (ולא מלשון סייל) לנשות המגזר, וששם אוכל למצוא את מבוקשי. סליחה, ששם יכולתי למצוא, עד לפני שבוע, מאחר ויערכו מכירה כזו שוב רק אחרי החגים. יופי - פשוט נהדר. שבוע מאוחר מדי, ושני תלושי משכורת מוקדם מדי, ובקיצור אין לי שמלה. עליתי במורד הר השטחיות שלי והתעניתי על מר יגוני, על התעסקותי הזניחה בחיצוניות ועל המחסור בהכרת הטוב.

אוריין רייס בשמלה שחורה
אוריין רייס בבגד המדובר | צילום: אופיר פרקש

אחותי היתה במצב דומה. היא נאלצה לטוס לשבוע לחו"ל מטעמי עבודה, מה שלא השאיר זמן לשום דבר. בשיא קתרזיס הייאוש, שלוש שעות לפני טיסתה, היא הציעה שאצטרף לפגישה עם המעצבת היחידה שהסכימה לפגוש כלה בחצות הלילה. חשבנו שאילוצי עבודתה הם שמנעו ממנה למדוד שמלות בנחת ובשעות נורמאליות, אלא שבשנייה שמדדה את השמלה הראשונה והיחידה, שלימים הפכה לשלה - התוודענו מחדש לפלאי השם. היא נראתה אצילית כמימי קדם, נסיכה של ממש, שאין מספיק אותיות קדושה לתאר בהן יופייה. שמלה כזו במרכז הארץ הייתה עולה ודאי פי שמונה, ומסכת מציאתה הייתה משתחלת בשביל ארוך ומפותל. כך, בישועת ה' כהרף עין, בלי שממש כיוונה לכך, נחסכו ממנה התלבטויות מיותרות והתרוצצויות אין ספור, בחיפוש אחר מה שנשלח אליה מכבר.

באותו לילה, בדרך החוצה, הבחנו "במקרה" בשלט קטן, צנוע ולא מתחנף שתלוי על הדלת, "חדווה מעצבת שמלות כלה וערב". נרגשת משמלת אחותי, לגמרי שכחתי מהשמלה שלי, כשלפתע האיר באחותי לשאול, "אז נו חדווה, אולי תמצאי גם איזה משהו לאוריין?". בליבי צחקתי מקטנות אמונה. להפתעתי המיותרת, היא הציעה "חצאית שעיצבתי לא מזמן לחתונת אחי". חדווה, מלאך עם כנפיים שקופות.

מאז כל ביקור בדירתה הפך ליום כיף של ממש. כאילו הקב"ה פתח לנו שולחן עמוס מטעמים וניגוני צחוק מתגלגל, והמדידות היוו עבורנו רק תירוץ למפגש פסגה מרובע יחד עם התופרת חנה, המדהימה לא פחות. דרכן הבנתי איזה סיעתא דשמיא יש עם פרנסה לנשים במגזר, שרוצות שהבעל ילמד תורה בשקט ויביא הביתה את שכר העולם הבא של שניהם. פתאום עול הפרנסה, שכל כך חרדתי אם ייפול עלי, הפך לאתגר יצירתי מפתה. התחלתי בעיצוב החולצה לחתונה כהשלמת ההופעה, והמשכתי במחשבות על קו-דוסי-שיקי בעתיד. הכל תולדה של אמונה. או כמו שיובל דיין חידש: מי שמאמין רק מפחד, את האמונה לאבד.

>> לפוסט הקודם: למה אני מקנאת בגלעד שליט
>> חמישה תירוצים עלובים לא ללכת להפגנה בשבת

כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com

מי שזוכה לנצור בחזקת אמונה, חרד לאובדה, שכן היא בלבד ראויה לחשוש עליה.