יש במדינה אנשים שחושבים שהכביש שייך לאבא שלהם. בהקבלה, יש אנשים שחושבים שגלעד שליט שייך לסבתא שלהם. מבחינתם הוא לא אדם חי, נושם, מדבר, חושב ומרגיש, אלא אייקון - מין דמות אמורפית נטולת אישיות, שחייה הם סוג של טלנובלה. כנראה שאותם אנשים גם חושבים שגלעד שליט חייב לנו משהו.
האמת היא שגלעד שליט חייב המון לעם ישראל. זה העם שלמרות הצעד הכמעט התאבדותי-מראש בשחרור 1,027 מחבלים תמורתו, תמך ברובו בשחרור החייל הישראלי החטוף; זה העם שהפגין סולידריות סביב חייל אחד בודד, והוכיח לכולם מסביב עד כמה אנחנו באמת עם סגולה; זה העם שרבים מבניו יצאו לרחובות, הביעו תמיכה ועשו הכל על מנת שחייל שהם בקושי מכירים יחזור הביתה, להוריו ולחייו. כמו רבים, חשבתי שהעסקה מול החמאס היא טעות מדינית וביטחונית, אבל כמו כולם, גם אני שכחתי את השיקולים הקרים והתרגשתי כשגלעד חזר למדינתו, למשפחתו ולביתו. אז כן, הוא חייב לנו תודה. אבל בפירוש לא חייב לנו התמסרות למכונת הרכילות במסווה חדשותי.
בנקודה הזו אמורה להסתיים המעורבות - שלא לומר החטטנות - שלנו בחייו, ואמורים להתחיל חייו הפרטיים. נכון, בתקופת השבי ניצלה משפחתו את התקשורת לצרכיה, באופן מובן בהחלט, רתמה עיתונאים וניהלה קמפיין תקשורתי מדויק ומוצלח. צריכים לזכור מאידך שיותר משהעגל רצה לינוק, הפרה רצתה להיניק. התקשורת התמסרה לקמפיין בתאווה לא מוסתרת, ושני הצדדים יצאו נשכרים בסופו של דבר.
עד לאן מגיעה זכות הציבור לדעת?
אבל זהו, החגיגה הסתיימה. גלעד שליט חזר לביתו, וכנראה שיש במדיה אנשים שחושבים שלמרות הסבל שהיה מנת חלקו במשך יותר מחמש שנים, עכשיו הוא צריך לסבול מהצקות תקשורתיות חוזרות ונשנות. נולדה כאן תחושה של "מגיע לנו". כלומר, משפחת שליט ניצלה אותנו במשך יותר מחמש שנים, וכעת הגיע הזמן לפרוע את השטרות, ולעזאזל עם הזכות לפרטיות. יש עורכים שחושבים שלגיטימי להציב צלמים במצפה הילה מסביב לשעון כדי לקלוט את הסקופ הבא - גלעד נוגס בארטיק בטעם דובדבן, או לחלופין יוצא לזרוק את הפח ובדרך בודק מיילים באייפון. נכון שזה משרת היטב את יצר המציצנות של הקוראים, אבל זו לא עיתונות, ובטח שלא אנושיות.
"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה לאפשר לגלעד לחזור לחיים נורמליים ושפויים בביתו, להחלים מפצעיו ולהשתקם בסביבתו הטבעית במצפה הילה ולא להפוך לשבוי בביתו שלו", כתבו אמש נועם ואביבה שליט לעורכים הראשיים בתקשורת, ואי אפשר שלא להבין ללבם. גלעד שליט סבל מספיק מהחמאס, ועכשיו הוא לא צריך לסבול גם מהעיתונאים ומהצלמים. לא הוא בחר להיות השבוי המפורסם ביותר שידעה מדינת ישראל. מדובר בחייל פשוט שנקלע למצב איום ונורא שלא בטובתו. אז למה עליו לקבל את כללי המשחק העקומים ונטולי הרגישות של המדיה ולהרגיש, כפי שכתבו הוריו, שבוי בביתו שלו?
יש מי שמכניס למשוואה את הביטוי "זכות הציבור לדעת". יתכן שזכות הציבור לדעת מה היו תנאי השבי של גלעד, כיצד הוא נחטף בדיוק, וכיצד הוא מסתגל לשגרה. אני מניח שאת התשובות לכך נקבל במסגרת ראיון מרכזי בחודשים הקרובים, מן הסתם בשער "7 ימים". אבל עם כל הכבוד לסקרנות ולחטטנות שלנו, זכות הציבור לדעת לא כוללת פרטים כמו מה אכל גלעד בארוחת הערב הראשונה בביתו, מתי יצא לטיול באופניים במצפה הילה, ובאיזה חוף ים טייל עם אביו. זכות הציבור היא בפירוש לא לראות תמונות פפראצי ירודות של גלעד ואביו בחוף הים, כפי שפורסמה בעיתון "הארץ".
ויודעים מה, אגיד לכם מהי זכות הציבור: זכות הציבור היא להחרים כל כלי תקשורת שירמוס את זכותו של גלעד שליט לחיים שקטים ונטולי פלאשים מעיקים. זכות הציבור לדעת שאחרי כל המאמצים והמחיר הכבד ששילמנו עבור שחרורו, גלעד שליט מרגיש באמת חופשי ובן חורין. הרי את זה רצינו כולנו, לא?
האם זכותנו לעקוב אחריו או שצריך להניח לו לנפשו? מחכים לתגובות שלכם