אדוה דדון רגילה להתעמת עם עבריינים ולהציג שאלות קשות למרואיינים, אבל כשהיא מוצאת את עצמה בצהרי שישי בעמדת המרואיינת, ניכר שפחות נוח לה. "קשה לי עם זה, אני מרגישה חשופה מספיק", מודה דדון כמי שכבר שנים מוכרת ככתבת תחקירים בחדשות 12. "אנחנו חיים בעידן שבו הכל קצת מתבלבל והעיתונאי הוא לא הסיפור. אבל אני מודה שלחוות את התחושות האלה הופך אותי למראיינת יותר טובה, אז אני לא מתנגדת, אבל בהחלט ממעטת".
יש לך 105 אלף עוקבים באינסטגרם. את יכולה להבין שהציבור צמא לדעת מי האישיות שמאחורי העיתונאית האמיצה.
"אני מבינה שיש נשים שרוצות לדעת איך אני לא מפחדת. חזרתי עכשיו מהרצאה מול 300 נשים, ואני רואה כמה זה מרגש ועושה להן טוב ומעורר בהן השראה, אז זה מחמיא".
דדון עוד לא משחררת את עמדת המראיינת, וכבר מפדבקת את עבודתי: "תראי איך גרמת לי להרגיש בנוח, והופ בלי לשים לב החלקת לשאלות".
אפשר בכלל להחליק איתך בלי שתשימי לב לכל פרט ופרט?
"כן, בטח. ביום-יום אני מאוד לא חשדנית, לא חושבת שאנשים הם רעים מהיוולדם".
איך אפשר להיחשף לכל כך הרבה עוולות ועדיין לחשוב ככה?
"ניטשה אמר שמי שנלחם במפלצות, צריך להיזהר בל יהפוך לאחת. מי שמביט יותר מדי זמן בחשיכה יראה בסוף רק חושך, הרב קוק אמר שמעט מן האור דוחה הרבה מהחושך, ואני מסתכלת ככה על העבודה ועל החיים. אני נחשפת להרבה נוכלים ועברייני מין ועוולות, אבל אני אומרת תודה על הזכות להילחם בחושך ולנסות להראות ולו במעט את האור לאלה שאף אחד לא הקשיב להם והמשטרה סגרה את התיק שלהם. אני רואה הרבה אור גם באנשים טובים שרוצים לעזור".
אורח החיים הניו-אייג'י ממליץ להיחשף לכמה שפחות חדשות רעות, לא להעמיס על עצמך תוכן קשה. את חיה בתוך התוכן הזה. איך זה משפיע על איכות החיים שלך?
"האמת היא שאני לא ישנה טוב בלילה, כמעט לא נרדמת, אבל אני מתנהלת בידיעה שיש לי מערכת שמנסה לשנות מציאות ולהאיר בזרקור על מקומות חשוכים שבהם המשטרה צריכה לפעול יותר".
את מצליחה לאפיין פרופיל של נוכל?
"באלפי שעות עם נוכלים וקורבנות חקרתי איך הנוכלים מצליחים להניע אנשים לפעולה. אלה כלים שאפשר לקחת למקומות טובים, גם כדי לדעת ולהיזהר".
אפרופו להיזהר, גם לקורבנות יש פרופיל אחיד?
"כל אחד יכול ליפול קורבן. גם את ואני. מה שמייחד את הנוכלים הוא שאי אפשר לזהות אותם, הם לרוב כריזמטיים ובעלי קסם אישי, לא כולם חניבעל לקטר. אי אפשר לצפות בטלוויזיה ולתהות 'איך היא העבירה לו את הכסף', זו פשוט האשמת הקורבן. כולנו רוצים שיראו אותנו, והנוכלים יודעים לראות אותך כמו שאת רוצה שיראו אותך ולגעת בנקודה שתגרום לך להרגיש מיוחדת בשלב הנכון ובמינון הנכון, ולגרום לך לסמוך עליהם, באיטיות ובדייקנות".
ואיך את יודעת להתעמת עם הנוכלים ולהפיל אותם?
"אומנות השכנוע עוזרת לי להפיל אותם בפח, והסוד הוא שבסופו של דבר הם אוהבים לדבר על עצמם. כשנוכל חושב שהוא בנה אליבי מצוין, הוא רוצה להשוויץ".
דדון מזכירה את התחקיר שלה 'משוואה עם נעלם אחד: מותו המסתורי של הדוקטור למתמטיקה', שבמרכזו עמד נוכל שגזל את כספו ואת דירתו של ישיש שהלך לעולמו. "הנוכל התרברב, לא שם לב שהוא שלח לי שתי גרסאות של אותו פתק: פעם אחת הפתק המקורי שהמנוח חתם עליו, ופעם שנייה כשבין השורות הוא הכניס שורה נוספת – שהמנוח נותן לו לגור בדירה עד סוף חייו. ככה גיליתי את המטרה האמיתית שלו".
עקב בצד אגודל חקרה דדון את הפרשה ופענחה אותה. גם כשהנוכל נפטר במפתיע, היא לא ויתרה על התחקיר. "את מסתכלת על זה ושואלת איך יכול להיות שסגרו תיק כזה, איך יכול להיות שעבריינים משתלטים ככה על בית של בן אדם", היא מתלהטת. "זה מחזיר אותי לתחילת השיחה: להאיר בזרקור על המקומות החשוכים".
מה התחקיר שאת הכי גאה בו?
"זה תמיד האחרון, והפעם זה הסרט שמשודר היום (חמישי אחרי החדשות, קשת 12), 'נוכלת הטינדר'. מה שגרם לי להיכנס לסיפור הזה היה המחשבה על הקורבן – אישה צעירה בשנות ה-20 לחייה שאפילו לא גיבשה את זהותה המינית, התאהבה עד כלות וגילתה שהכל היה שקר. ניסיתי לדמיין איך הייתי מרגישה אם הייתי מגלה שאני ישנה במיטה עם נוכל. האהבה שמתנפצת, הלב שמתרסק. קשה מאוד לצאת מזה. כשהגיעו פניות בנושא חשבתי שזה תחקיר שיכול לחכות, אבל התחקירנית שלי, הראל נצר, התעקשה שנתקדם. היא אמרה שזה קורה בזמן אמת ויש לנו הזדמנות לעצור את זה".
הטלפון שלי אף פעם לא על שקט
שידורו של הסרט המדובר, שדדון הקדישה חצי שנה להפקתו, הוטל בספק כשמושא התחקיר הוציאה צו מניעה ארעי כדי לעכב אותו. "מיד הגשנו בקשה דחופה לבית המשפט כדי לקיים דיון, ובינתיים עבדנו על איסוף הראיות – אלפי מסמכים ומאות שעות של הקלטות, חומרים שראינו גם לפני חצי שנה, וחייבים להציג אותם", מספרת דדון. "הייתי אומרת לך שלא ישנתי בלילה, אבל אני גם ככה לא ישנה כמו שצריך בשום לילה. מה שכן, אני מאוד מנוסה ויודעת לשמור על קור רוח במצבים כאלה, למרות שאני פוגשת בהם את הפחד הכי גדול שלי, שהוא לטעות, להאשים מישהו במשהו שהוא לא עשה".
איך זה נגמר?
"השופטת שמעה את שני הצדדים והציעה להם לרדת מזה, כי היא לא ראתה עילה למנוע את שידור התחקיר. הם חזרו בהם, ואנחנו המשכנו עוד צעד אחד בדרך לצדק".
דדון בת ה-34 הולכת בדרך הזו מאז שנת 2011, אז הפכה לחלק מהנוף החדשותי-טלוויזיוני שלנו – תחילה כתחקירנית ובשנים האחרונות גם ככתבת וכמגישה. כמי שחשפה בין השאר את שיטות הפעולה של יזמית הנדל"ן ענבל אור והייתה שותפה לחשיפת החשבוניות של ארנון מילצ'ן בתיק 1000, מתבקש לשאול אם היא לא מרגישה כמי שמחליפה את המשטרה במילוי תפקידה. "אני לא מתיימרת ואין לי אמצעים כאלה", היא מבהירה ומוסיפה: "הגענו למצב נורא שבו המשטרה בפשיטת רגל, הכי קל להגיד 'המשטרה, המשטרה', אבל בסופו של דבר צריך להוסיף מאות שוטרים עם משכורת של יותר מ-7,000 שקל. אני בטוחה שרוב השוטרים ורוב הפרקליטים, ובטח השופטים, קמים בבוקר בחדוות עשייה ורוצים למגר את הפשיעה, אבל זו בעיה כשהדג מסריח מהראש. יש עבריינים מורשעים בממשלה, וזה מחלחל למטה. הבעיה נמשכת כשעסוקים בלהחליש את הפרקליטות או את המשטרה במקום לחזק אותן. עבריינים מבינים שהפשע משתלם, ועוד יותר גרוע, זה גורם לכך שאין אמון במשטרה. היא לא יכולה לפעול בלי אמון הציבור".
האנשים שפונים אלייך פונים קודם למשטרה?
"אני דואגת שזה יהיה במקביל, מבהירה שהם חייבים להגיש תלונה במשטרה כי זו החובה האזרחית שלהם וגם שלי. אני מנסה להסביר איך להתנהל, לקשר לעורכי דין שלוקחים פרו בונו, ובגלל זה הטלפון שלי מתפוצץ. הזמן שאני עכשיו איתך – זה זמן שאני יכולה לעזור בו לאנשים".
עכשיו יש לי ייסורי מצפון. מתי הטלפון שלך על שקט?
"הוא לא. אף פעם. גם לא בלילה".
זה בטח הזמן שהכי נוח לאנשים לשלוח הודעה, כשהמחשבות צפות וההגנות יורדות.
"אני מבינה אותם, הם פונים אליי מתוך מצוקה, ואני יודעת לזהות וגם להרגיע".
היום יש הרגשה שבכל דבר אפשר לאיים בצילום, שיימינג וקריאה לאדוה דדון.
"יש מערכון כזה ב'קופה ראשית' וגם בסטנדאפ של אסי כהן. אני שמחה שאני המענה של אנשים ושזו הדרך שלי לקבל סיפורים, אבל זה מעיד עד כמה רשויות האכיפה – וגם הגופים החברתיים, הכלכליים והציבוריים במדינה – בפשיטת רגל. לפעמים טלפון אחד יכול לפתור לאנשים בעיות גם בלי פרסום".
בגלל ההרתעה?
"כן, וזה עצוב שזה ככה. לפני חודש פנתה אליי נערה עם מום קשה ברגל, ממשפחה נטולת אמצעים, שאמרו לה שהטיפול שהיא צריכה נמצא מחוץ לסל התרופות. עשיתי טלפון אחד לקופת החולים, ופתאום חזרו אליה ואמרו לה שזה כן נכלל בסל. אני יכולה להסתכל על הצד השלילי שבזה, אבל אין ברירה אלא להסתכל על החיובי, שזכיתי לעזור למישהו".
לאחרונה שודר ברשת 13 ריאיון עם משה קצב. זה משהו שהיית רוצה לעשות?
"לא הייתי מוכנה לראיין את קצב, לא חושבת שזה ריאיון ראוי".
למה?
"א', לא מעניין אותי לשמוע מה יש לו להגיד ברמה האישית. כל עבריין מורשע יכול להאשים את נסיבות חייו, זה לא מצדיק את המעשים שעשה, וב', אני כל כך עמוסה שזה הדבר האחרון שהייתי רוצה לפנות את עצמי אליו".
אני עיתונאית נשמה
למרות ההישגים העיתונאיים שלה, דדון רגילה למשוך אש. היא אפילו מנדבת פרטים כשאני מעלה את הנושא. "אני יודעת שיש הרבה ביקורת עליי – שאני לא מתעסקת בתחקירים כבדים במירכאות, שאני לא מהגגת על העניינים הפוליטיים של היום", היא אומרת. "אבל אני עיתונאית נשמה, אני אוהבת וגיליתי שאני טובה בלמצוא סיפור איפה שכולם חושבים שאין, בלספר בצבעוניות סיפור של אנשים שקופים, וזאת משימת חיי. אימת הנוכלים בישראל של שנות ה-90 היה רפי גינת, ופתאום נכנסה מישהי שהיא בניגודיות מוחלטת לו, אז אני יכולה להבין את התגובות, אני לא נעלבת. אני בטוחה בעצמי, בשכל שלי, באישיות שלי, ואני עסוקה בלשנות מציאות, רדיפת צדק אם תרצי לקרוא לזה ככה. אז יכולים לשבת על הגדר ולהסתכל עליי ולבקר ולרדת ולהגיד מה שרוצים – אני לא צריכה להתנצל וגם לא רוצה. אני יודעת איזו עבודה רצינית אני עושה".
הרבה ביקורת נשמעה על הריצה שלך בעקבים.
"את רואה אותי במציאות, אני פשוט נורא נמוכה. הנוכלים, הם בהכרח גבוהים ממני, כל ילד מעל גיל 13 גבוה ממני. זה בסך הכל נותן לי ביטחון, אז מי שרוצה לעשות מזה יותר ממה שזה, סבבה. זה מעיד עליו וזה לא מעניין".
יש תגובות שמייחסות לך את תפקיד הפנים היפות של התוכנית.
"הכי קל זה לראות מישהי על המסך ולהגיד, 'וואלה, הכל הולך לה טוב, היא רק רצה על עקבים'. אף אחד לא יודע שהסיבה שאני מגישת חדשות היא שבאוגוסט אישרו יותר מדי חופשים למבזקנים, אז סמנכ"ל התוכן, העורך והמנטור שלי גיא סודרי, התקשר אליי ואמר: 'מה את עושה מחר בבוקר? צריך להגיש מבזקי בוקר. את יכולה?'. אמרתי כן, וככה נפתחה בפניי האופציה של הגשה. אף אחד לא יודע שהייתי תחקירנית ב'מהדורה המרכזית' שלוש שנים, ושבמבצעים צבאיים ישנתי על הרצפה בנווה אילן כדי להיות מוכנה להקפצות. עשיתי תחקירים לכתבים אחרים, ואחר כך ב'תוכנית חיסכון' העדיפו כתבת מגל"צ כי יש לה ניסיון, אז נלחמתי שיכניסו אותי דרך החלון אחרי שסגרו בפניי את הדלת. הייתי כתבת נדל"ן, נפגשתי עם מאות אנשים וישבתי בדיונים בבתי משפט ועשיתי מינוי לכל העיתונים הכלכליים, ובסופו של דבר חשפתי את פרשיות הנדל"ן הכי גדולות שהיו פה – לא רק ענבל אור אלא גם אלדד פרי, אורן קובי והקרקעות החקלאיות. הוא בכלא בזכות התחקיר הראשוני שלי".
כשהגעת למהדורת החדשות ומונית לכתבת תחקירים, הרגשת שהגעת לנחלה?
"מוניתי לכתבת תחקירים פשוט כי לא היה שום תחום פנוי, אז אמרו לי, 'בואי תהיי עיתונאית חוקרת'. זה הדובדבן שבקצפת של העיתונות, החמאה, אבל חשבתי שלא יהיה לי את הלחם, שהוא המקורות. אז נפגשתי עם בכירים לשעבר במוסד ובשב"כ ועם חוקרים פרטיים כדי להביא סיפורים, וככה נולדה התוכנית 'הנוכלים'. זה משהו שאני בניתי, ובהתחלה עשיתי את זה לגמרי לבד. גייסתי את המשפחה שלי למצלמות נסתרות, עבדתי עם חוקר פרטי שהיה צעיר ורעב ושאפתן ומלא תשוקה כמוני, וכשראו שזה רציני צירפו לי תחקירנית. גם היום אני נלחמת על זמן בחדרי עריכה ומאפרת את עצמי לפני אייטמים. אף אחד לא נותן לי, אף אחד לא עושה לי, זה הכל אני והצוות שלי. אף אחד לא כותב לי את השורות או מוצא לי את התחקירים".
מאיפה הכוח הזה, הדרייב להוכיח?
"זה אולי יישמע כמו קלישאה, אבל בגיל צעיר הבנתי שאנשים מצליחים הם לא אנשים שמקבלים 'כן' בהכל, אלא כאלה שיודעים לקום מהר מכישלונות, והיו לי הרבה כישלונות והיו רגעים בקריירה שהייתי במצב מאוד לא טוב, לא האמנתי בעצמי, וחבר שהיה לי נפרד ממני ושבר לי את הלב. בזכות התשוקה והרצון לממש את מלוא הפוטנציאל ידעתי לקום על הרגליים ובמקום להיכנע ל'לא' לנסות ולראות מה כן".
חוויתי בגירושים כישלון גדול
את היותה חדורת מטרה זוקפת דדון לזכות החינוך שקיבלה. "אבא שלי היה אומר לי, 'כל דבר שאת בוחרת לעשות, או שתעשי אותו עד הסוף או שלא תעשי אותו בכלל", היא מספרת. "ואני לקחתי את זה לאקסטרים".
היא נולדה בראשון לציון, בת בכורה מתוך שלוש. "גדלתי במשפחה ממעמד הביניים, לא היה חסר לי שום דבר, אבל ההורים שלי עשו הכל בעשר אצבעות. אבא תמיד עבד עד שעות מאוחרות ואמא הייתה יותר איתנו, ואני מעריצה אותה על זה. אני יצאתי לעבוד כי חינכו אותי לעצמאות, מגיל צעיר רציתי להיות עצמאית כלכלית".
דדון, להגדרתה, הייתה ילדה חנונית שמבקרת הרבה בספרייה ואוהבת ללמוד. "הייתי בחוג מחול, דרמה ואווירונאוטיקה, ובתיכון למדתי 5 יחידות פיזיקה, מתמטיקה, כימיה ואנגלית, הצטיינתי בלימודים ורציתי להוכיח לאבא שלי שאני נותנת הכל. בשביל חוגים ושיעורים פרטיים עבדתי מגיל 12 בכל עבודה אפשרית – הייתי מלצרית, בייביסיטר, ליצנית, מפעילת בר מצוות, נכנסתי לבובות. תמיד היה לי חשוב להרוויח את הכסף שלי בעצמי, מעולם אף אחד לא נתן לי ולא לקחתי".
למרות שכיום היא נלחמת בעבריינים ומתעמתת עם נוכלים, את הצלקת שמתנוססת על זרועה קיבלה דדון בנסיבות מעט שונות: זה קרה כשניסתה לחלץ בובת ברבי מידי אחותה, ודלת זכוכית נטרקה והתנפצה עליה. "אבא שלי ישר קרע את הגופייה ועשה לי חוסם עורקים. הרופא בבית החולים אמר שניצלתי בנס, שאם זה היה מילימטר למעלה הייתי קטועת יד".
דמות הברבי, הבלונדינית היפה, ממשיכה ללוות אותך. לפעמים לא מתייחסים אליה ברצינות, אבל בעצם, ברבי גם יפה וגם אמא וגם אסטרונאוטית.
"זה בדיוק העניין. מי אמר שאם את יפה את לא יכולה להיות עיתונאית חוקרת רצינית? הבעיה היא במי שחושב ככה, ואני לא צריכה להסביר או להתנצל על זה".
אמרת שאת מעריצה את אמא שלך. למה?
"אני לא חושבת שהייתי יכולה לוותר על הקריירה בשביל האימהות. היא עשתה את הבחירה הכי גדולה, הקדישה את חייה למעננו. בזכותה אני מי שאני והאמא שאני לאילן. גלעד ואני בהורות משותפת, וזה קשה מאוד. כשהיא לא איתי אני חושבת עליה ונערכת לקראתה, ולכן כשאנחנו יחד אני רק איתה, שמה את הטלפון בצד ומשקיעה בזמן שלנו. אני אמא נוכחת".
אומרים שזה אחד היתרונות בפרידה. כשיש לך זמן לבד, את יותר נוכחת כשהילד איתך.
"אני לא רואה בגירושים שום יתרון. עברנו טלטלה גדולה".
באפריל שעבר, אחרי שמונה שנות זוגיות שמתוכן חמש שנות נישואים, התגרשו דדון וכתב החדשות גלעד שלמור.
הייתם פאוור קאפל, ממש זוג מלכותי.
"באמת היינו פאוור קאפל. ועד היום אנחנו חברים טובים, אבל זה קורה, וזה קורה כל הזמן, החיים מתפתחים, אנשים משתנים, זאת החלטה שקיבלנו יחד".
איך זה לפרק בית?
"כישלון גדול. חוויתי כישלון מאוד גדול".
כישלון שלא נשאר אישי אלא מסוקר בתקשורת.
"זה היה לי מאוד קשה. הרגשתי חשופה. זה הבהיל אותי, היה לי חשוב לשמור על הפרטיות שלי ולהגן על אילן ועל גלעד ועל המשפחות שלנו, שלא בחרו את זה".
הרבה זוגות נפרדים בשנה הראשונה להורות, זה משהו בהפיכה מזוג למשפחה?
"לא. לנו זה עשה רק טוב, אילן היא הדבר הכי טוב שקרה לשנינו וגם לזוגיות שלנו. כשהיא נולדה בדיוק התחילה הקורונה, היינו שלושתנו בבית והיינו מאושרים. המשבר בינינו התחיל כשאילן הייתה בת שנה. עבדנו כדי לנסות להציל את הנישואים, אבל בסופו של דבר הבנו שאנחנו במקומות שונים, נפרדנו בטוב ואנחנו מאוד אוהבים ותמיד נהיה משפחה. גלעד אבא נפלא, הוא מלמד את אילן לנגן בגיטרה ולתרץ תירוצים, ועדיין זה לא מומלץ. גם לא מומלץ להישאר במקום שלא טוב בו. לשני הצדדים".
איך העבודה משפיעה עלייך בתור אמא?
"יש לי הרבה יותר חרדות. הפחד הכי גדול שלי הוא שיקרה משהו לאילן. אבל יש לנו בית שמח ואנחנו כל הזמן צוחקות ומשתטות, אני לא מכניסה את האנרגיות האלה הביתה. היא רואה אמא שהולכת איתה לגינות ולחוגים, וגם אמא חזקה שמוערכת ומתוגמלת על העבודה שלה. אני שמחה שזה המודל שאני מראה לה".
אני מניחה שבתחילת הדרך לא הרווחת כמו היום.
"הצלחות לא באות בן לילה. התחלתי במשכורת של 6,000 שקל, ומרוב שהייתי אסירת תודה שקיבלו אותי לחדשות, ביום הראשון שאלתי אם להעביר כרטיס עובד או כרטיס אשראי. לאט-לאט למדתי איך לנהל שיחות שכר, לעשות משא ומתן על כסף. אני חושבת שכל אישה צריכה לדעת לדרוש את השכר שהיא ראויה לו".
תמיד שואלים נשות קריירה איך הן מצליחות לשלב אימהות וקריירה, אבל במקרה שלך, בטח בזמן היריון, זו באמת תהייה.
"כל הזמן אומרים שהיריון זה לא מחלה ואנחנו מצפות שלא יפלו אותנו בגלל היריון. העבודה שלי היא לחשוף נוכלים, אז מה מצפים, שלא אעשה את העבודה שלי? נהניתי מההיריון למרות שבהתחלה היה לי סיוט עם בחילות והקאות. אבל אחרי השליש הראשון הייתי אנרגטית, וההצלחה בקריירה התחילה דווקא בחודש השמיני, ובסוף בגלל העומס גם ילדתי מוקדם. רצו שאהיה בשמירת היריון אבל כשהם הבינו עם מי יש להם עסק קיבלתי זריקות להבשלת הריאות, כדי שאם היא תיוולד פגה, אז שיהיה בסדר".
והיום, איך את מצליחה לנהל קריירה תובענית וגם אימהות של אחרי גירושים?
"הסיפור הוא ויתורים וניהול זמן, אין מישהי שמצליחה הכל. בחופשת הלידה הייתי באופוריה, הייתי כל כולי שלה. אימהות היא קסם. פלא. כמו שאת מבינה, אני מאוד רוצה משפחה, בית עם גינה וילדים".
הכל קטן עלינו ביחד
בשנה האחרונה מנהלת דדון מערכת יחסים עם השחקן ידין גלמן, הצעיר ממנה בחמש שנים. כשאני שואלת אותה מה דעתו על רצונה במשפחה היא עונה, "אנחנו עוד לא גרים ביחד. זה יקרה בקרוב, אבל אני לוקחת את הזמן, אין לחץ".
היה חשש בשל פערי הגיל, השכר, המעמד, ההורות אל מול הרווקות?
"בהתחלה חשבתי שאנחנו לא באותו מקום בחיים ובכלל לא נתתי לזה צ'אנס, מה פתאום הוא צעיר ממני, חשבתי שהוא רוצה את ההיא שהוא רואה בטלוויזיה, הייתי בתקופה מאוד מסעירה, והיה לי קשה לסמוך ולפתוח את הלב. אבל המחשבות האלה התבררו כלא נכונות, זה לא הרתיע אותו, היום זה לא עניין ולא מורגש".
לפני שהפכתם לזוג היו שמועות עלייך ועל יהודה לוי.
"התחיל משהו והוא לא התקדם, הכותרות הדהדו עוד לפני שזה קרה. אבל יהודה איש מדהים, עמוק ורגיש והיום אנחנו חברים טובים".
דדון וגלמן הכירו דרך תום נשר, בתו של אבי נשר, שגלמן שיחק בסרטו האחרון. "אבי תמיד צוחק על זה שהוא יכול לטעות בהכל חוץ מבליהוק, אז הוא אומר את זה גם עליי ועל ידין, שהוא ליהק את הסיטואציה".
איך בכל זאת נוצר הקשר, למרות שלא נתת צ'אנס?
"ידין פשוט חיכה שאני אתפנה, שאעבור את המסע שאני צריכה לעבור. הוא היה מספיק אמיץ להתחיל איתי ולבקש את המספר ולהתעקש אחרי שסירבתי, ובאוקטובר אמרתי לו, 'יאללה בוא ננסה. מה יכול להיות?'".
מה השתנה?
"עברתי מסע רגשי פנימי בלנסות להבין מי אני באמת, ממה אני פוחדת, מאיפה האומץ שלי, ובתוך זה רציתי להיות לרגע לבד, ולאחות את הפצעים, זו הייתה שנה מאתגרת. אבל זה היה תהליך. וגם השקעתי באילן, הייתי בחוסר ודאות, פתאום לעשות הכל לבד עם ילדה קטנה, אז לא ראיתי מקום להכניס משהו חדש לחיים".
מאיפה האומץ?
"אני שואלת את עצמי 'מה היית עושה אם לא היית מפחדת?', ולפי זה מקבלת החלטה. שינוי הוא תמיד סיכון, אבל בלי המשבר, בלי הקונפליקט, את לא מגיעה להארה והעצמה, אז אני לא נותנת לפחד לנהל אותי. המשבר גם הפך אותי לדוקומנטריסטית טובה יותר, אני יכולה להבין את הכאב, הפחד, חוסר הוודאות של המרואיינים, ולהתחבר אליהם, וזה גורם להם להיפתח".
בריאיון לגיא פינס ידין לא נרתע מההבחנה שלפני שיהיה מוכר כשחקן הוא יישא את הטייטל "החבר של אדוה דדון". מה חשבת כשצפית בזה?
"שהוא נסיך, מה יש לומר? הוא טהור. מה שאני אוהבת בידין זה שהוא שאפתן ויש לו מוח ומחשבה יצירתיים. הוא כותב עכשיו סרט ושלוש סדרות ואני לומדת ממנו המון על ההסתכלות על החיים. הוא היה בחור ישיבה וחזר בשאלה. אני מסתכלת על דרך החיים שלו ועל חוויות החיים שלו ומה הוא בוחר לעשות בהן, ועל הערכים שהוא גדל איתם ועל היכולת שלו להיות טוטלי. איתו אני באמת מרגישה שביחד אפשר לנצח הכל. הכל קטן עלינו. לא האמנתי שבתוך העומס של החיים יכולה להגיע אהבה טובה וסינרגטית כמו שיש לי עם ידין".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: זוהר מאירי | שיער ואיפור: רפאל איתי ברון | הפקה: טל פוליטי