לפני חודשיים וחצי עלה נדב בורנשטיין על מדי צה"ל ונכנס לאולפן "חי בלילה" (קשת 12). זה לא קרה בגלל שהוא הגיע היישר משירות מילואים ולא הספיק לעבור אצל המלבישה. בורנשטיין, יחד עם מערכת התוכנית, פשוט התגייס לשירות אזרחי ונשא את דגל המאבק להעלאת שכר החיילים: #שקל_עשרים_לשעה.

המחאה הזו נולדה בעקבות ארוחה בבית משפחת בורנשטיין בה נכח חברה החייל של אחייניתו שסיפר כי הוא וחבריו לא גומרים את החודש. "החיילים מדברים על זה כבר הרבה זמן", אומר בורנשטיין. "אני גדלתי בבית שהכול היה טוב. לא היה מחסור, אבל לא היו קונים דברים יקרים. יש לי זיכרון בתור חייל, שכולם קונים את הטלפון החדש ואני עם האריקסון המתקפל שכבר נשבר, וזה בכלל לא במודעות שלי שאפשר לקנות חדש. יותר מזה: פעם היית משלם על הודעת SMS לפי אותיות, ואם עברת מספר מסוים של תווים היית משלם אקסטרה. אז הייתי מחשב מילים ותווים כדי לא לשלם על הודעה שנייה או שלישית. רוב הסיפורים של החיילים שקראתי זה חוסר יכולת לקנות דברים בסיסיים, לא כרטיסי VIP לעומר אדם. זה החזיר אותי לנדב החייל, ואז בכלל השתכרנו כלום ושום דבר. אמרתי: יאללה, בוא נעשה תיקון לנדב החייל".

יש שיגידו שלקנות טלפון חדש זה מותרות, וכל עוד אפשר למלא את הצרכים הבסיסיים לינה, בגדים ומזון אין מקום למאבק.
"כן, קיבלתי הרבה תלונות של 'החיילים מתבכיינים, כשאנחנו היינו חיילים לא הרווחנו כסף'. נכון שיש חיילים שלא חסר להם כלום, אבל רוב החיילים לא מתקיימים מהמשכורת הבסיסית. הכל התחיל מזה שאם אפשר להעלות את המשכורות והפנסיות של הבכירים, אז אפשר וצריך גם להעלות את השכר של החיילים. גנץ קיבל את התוספת המטורפת של השכר לאנשי קבע ולא נתן מזה כלום לחיילים. מעבר לזה, אם לא נדאג לחיילים שלנו בתנאים הבסיסיים, תוצר הלוואי נורא ברור: הם לא יתגייסו לצבא. נכון שזה צבא העם, זה צבא חובה, אבל כולנו יודעים שפחות ופחות חיילים מתגייסים. אם אנחנו רוצים שהאנשים שמגנים עלינו ימשיכו לשרת ולהקריב בשבילנו, אז צריך לדאוג להם. זה אינטרס של כולנו".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
מכנסיים וחולצה- אתא | ג׳קט- קוס | צילום: אור דנון

הדרך לשינוי הייתה רצופת מהמורות. 53 ח"כים מהקואליציה הפילו את הצעת החוק של אלי כהן מהליכוד להעלאת השכר. "בתוכנית הקראנו שם-שם של מי שהצביע נגד, שלא יתחמקו, בעיקר כשרובם בשיחות פרטיות אמרו לנו שהם בעד החוק. הסחלה של הפוליטיקה נחשף בסיפור הזה, חברי כנסת שמצביעים נגד מה שהם מאמינים בו. זה גם שר אוצר שמבטיח הבטחה ומפר אותה בלי שום בעיה. גם כשמסכמים, אז האגו נפגע בגלל שניר דבורי מחדשות 12 פרסם את ההחלטה. ליברמן לקח צעד אחורה ואמר 'הדלפתם, אז אני לא מסכים'. איזה מין מסר זה? כולכם יודעים שצריך לעשות את זה, אז יאללה. זה פשוט משחק פוליטי".

במהלך הקמפיין הובילה "חי בלילה" מהלך להנפקת "תו ירוק זית" לעסקים שנתנו לחיילים 50% הנחה עד העלאת שכרם. בנוסף לכך, חולקו סטיקרים בצמתים ופורסם שלט חוצות באיילון. "רצינו שזה יהיה מתחת לעיניים של גנץ, עם הפנים של החיילים, שיסתכל להם בעיניים".

ב-23 בנובמבר הסתיים המאבק, כשליברמן וגנץ סיכמו על העלאת השכר ב-50% החל בשנה הבאה. ב"חי בלילה" השיקו כוסיות. "הזמנו אנשים שהיו פעילים ברשת, ולי ולעורך ישראל חתן היה חיבוק כזה של 'הצלחנו'. זה היה רגע מאוד כייפי".

יש תגובה מרגשת במיוחד שאתה זוכר?
"התגובה הכי חזקה הייתה של חייל שאמר שהיה עם רגל אחת בחוץ בגלל מצוקות כלכליות בבית, הרגיש שהמפקדים לא רואים אותו, שהפוליטיקאים מזלזלים בו ולא מבינים את המצוקות שלו. הוא כתב לי שאחרי שהחוק עבר הוא החליט להישאר בצבא, כי הוא הרגיש שרואים אותו, שפתאום הוא לא עוד מספר צבאי. הרי מה בסוף כולנו רוצים? שיראו אותנו, שיהיה למישהו אכפת מאיתנו".

סיפרת בעבר, איך גם אותך לא ראו בצבא ונאלצת לשקר על נטייתך המינית בשביל לתרום דם.
"את הקהילה הלהט"בית לא ראו. נקודה. ולא רואים עד היום. וזה שלהומוסקסואלים יהיה מותר לתרום דם זה השינוי הכי גדול שניצן הורוביץ עשה, תיקון של עוול של עשרות שנים. אני שיקרתי והרגשתי כל כך רע עם עצמי שאני צריך לשקר, ובשביל מה? בשביל לתרום".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
חולצה- מירזה | ג׳קט עור- אמריקן וינטג׳ | צילום: אור דנון

קצת "עובדה", קצת פינס

בורנשטיין, בן 38, לא מחכה למדינה כדי להגשים את רחשי ליבו. הוא בזוגיות עם המסעדן כפיר ארביב כבר 15 שנים - חמש מתוכן כזוג נשוי וכהורים לתאומות שהובאו לעולם באמצעות הליך פונדקאות בקנדה. הוא נולד בחיפה לאיש חינוך ולעובדת סוציאלית, בן הזקונים מבין שלושה ילדים. "הייתי ילד די חנון, פעיל במועצת תלמידים כל השנים, מופיע בטקסים. כל שבוע הייתי נוסע לספרייה, משאיל שישה ספרים, בעיקר ספרי בלשים, קורא בשבוע ומחליף. הייתי מכור לעיתונות. היה מגיע לביה"ס 'הארץ' והייתי חוטף את מדור גלריה לפני שמישהו אחר יספיק, רק שלא נראה לי שמישהו בכלל רצה".

גדלת לתוך המקצוע?
"היינו בית שלא ראה טלוויזיה. אני חושב שחלמתי להיות עיתונאי של הפרינט, אז כשהגעתי ל'מעריב' היה לי ברור שמצאתי את הייעוד שלי. הייתי עורך בדסק החדשות ואז בדסק התרבות. אלה היו שנים של אושר".

ב-2009 עבר בורנשטיין לטלוויזיה, ואחרי שורת תפקידים בערוץ 10 וב-HOT הגיע לקשת והחל להגיש את "חי בלילה". במהלך השנים נחשפו בתוכנית, בין השאר, ההקלטות האחרונות של יולי זולקוביץ', הנערה שמתה ממנת יתר שסיפק לה בן זוג איליה שקון; הצגות החנוכה של הפדופיל המורשע דוד נתן ברוקנר (דוד החקיין); ותחקיר התינוקות שעסק בהיעלמותם של עשרה פעוטות מבית החולים השרון בשנות ה-70, שבו הוא גאה יותר מכל. "זו הייתה ממש תעלומה בלשית. קנוניה שמוכרת תינוקות שנולדים ומספרת להורים שהם נפטרו בלידה. הגענו לבית הקברות וראינו שיש רישומים שקריים. הגענו עם הסיפור לכנסת, לוועדה שחוקרת את היעלמות ילדי תימן. זה היה מסע מטלטל, פסיכי" (מביה"ח נמסר בתגובה לתחקיר כי הנושא בבדיקה וכי התלונות נבדקו על ידי המשטרה בעבר).

על מה אתם עובדים עכשיו?
"אנחנו סביב הסיפור המשוגע של תרומת זרע עם פגם גנטי שיכול לגרום בעיות בהתפתחות של הילדים. הבעיה בסיפור הזה היא שכולם לכאורה התנהגו כשורה: התורם לא ידע שהוא נושא את הגן, הנשים סמכו על בית החולים, רמב"ם עשה את כל הבדיקות שהמדינה דורשת. זה התגלה כשאחת האימהות עשתה בדיקה גנטית נרחבת. עכשיו אנחנו מנסים לשנות את החוק, ואם לא לשנות אז לפחות להבהיר באופן שקוף לאימהות שמבקשות תרומת זרע מה הסכנה. המצב הנוכחי הוא אסון".

ניכר מאוד כמה חשובים לך הנושאים החברתיים. כאחד שפועל לשינוי המציאות, להיכנס לפוליטיקה זה צעד אפשרי?
"לא, אין לי עניין כזה. אני הולך בבוקר למערכת שלי בהנאה ואני אוהב את מה שאני עושה. אני מתעסק בדברים שאני אוהב: קצת לבדר וקצת אקטואלי, קצת 'עובדה', קצת 'ארץ נהדרת', קצת גיא פינס. המינונים הם תמיד דבר שאנחנו עובדים עליו, איך אנחנו לא מגזימים ונהיים יותר מדי קצף. שתהיה גם תמצית של אספרסו. הפידבק שאני הכי אוהב לקבל ברחוב זה 'אני הולך לישון איתך עם חיוך. אני שמח ואני יודע מה חשוב קרה היום, וזה נעים לי'".

איך משלבים בין נושאים רגישים, כואבים וחשובים לאייטמים קלילים מעולם התרבות והבידור?
"כל דבר שאני עושה אני לוקח ברצינות וחושב על זה לעומק. אם זה במה נפתיע את 'הזמר במסכה' שיהיה כיף לצופים, ואם זה להבין האם באמת היו המוני אנשים שהריעו לנתניהו מחוץ למספרה. אני ניגש לשניהם באותה חדווה ובאותה סקרנות. כשעושים דברים באופן רציני אז גם הצופים מרגישים ככה".

משה דץ משמש אצלך כנחשן מצטיין של "הזמר במסכה" ובסוף התברר שהוא משתתף בתור הסוס. ידעת?
"ברור שעליתי על זה מהרגע הראשון, והוא שיקר אותי כמה וכמה פעמים. הוא נוכל. אבל אני כל כך שמח בשבילו, הוא יצא ווקאליסט אדיר וזמר מדהים וזה הוציא ממנו משהו אחר לגמרי".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
חולצה- מירזה | מכנסיים- קוס | חגורה- אלדו | נעליים- אבא של כפיר | צילום: אור דנון

מגלה את אבא מחדש

כשבורנשטיין היה בן 15 חלה אביו בסרטן המעי. אחרי מאבק של שלוש שנים הוא הלך לעולמו. "זה היה עצוב וקשה בזמן אמת כמובן, אבל זה גם עצוב בדיעבד. לא היינו חברים, והיינו רבים. הייתי נער, מתבגר. אני חושב שהיינו יכולים לעשות תיקון ויכולנו להיות חברים טובים והוא יכול היה להיות גאה בי. אני מקווה שאצליח עם הבנות במקום שאני ואבא שלי לא הצלחנו".

מאיפה נבע חוסר החיבור?
"אבא שלי היה שחקן עבר בהפועל חיפה בצעירותו, לכל המשפחה היה מנוי למשחקים. אני לא התחברתי, ומשהו בזה הרחיק בינינו. הייתה לי שיחה עם דני פרידלנדר שישר הדליקה לי את כל הנורות: הוא אמר שהאבא הסטרייט מרגיש את הזרות של הבן ההומו אפילו כשהבן בעצמו לא יודע, וזה יוצר ריחוק שצריך להתגבר עליו".

הספקת לספר לו על הנטייה המינית לפני שנפטר?
"לא. לא היינו מדברים, רק שיחות קורקטיות: 'איך היה בבית ספר?', 'כמה קיבלת במבחן?'. יש לי זיכרון של אחת השיחות האחרונות שלנו, שהוא ניסה לעשות שיחה קצת יותר לעומק, יותר רגשית, שאל אם יש לי חברה. לא הייתה לי חברה, וגם זה לא שהבנתי שאני הומו. הרבה שנים אמרתי לאמא שלי שאני חושב שאם הוא היה בחיים, לא הייתי מצליח לצאת. היא קצת נעלבה בשבילו, ואמרה שאני לא צודק, ושדווקא לדעתה הוא היה מקבל את זה יותר טוב ממנה".

היום, כשאתה בעצמך אבא, אתה יכול לראות אותו בעיניים אחרות משל הילד המתבגר?
"אני עובד על סרט 20 שנה למותו, החברים מספרים, ואני מגלה אותו עכשיו. הוא היה מרצה, איש חינוך, ותלמידים שלו שהיו במסלול מאוד לא טוב מספרים שהוא שינה להם את החיים ושם אותם על המסלול הנכון. הוא היה המורה הזה שאתה רוצה שיהיה לך, אבל הוא לא היה האבא הזה בשבילי".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
מכנסיים, חולצה, וג׳קט- אתא | צילום: אור דנון

מתי הבנת שאתה נמשך לגברים?
"לא ידעתי מגיל צעיר. זה לא שהייתי בארון והיו לי התחבטויות נפש, זה לא היה סוד גדול שישבתי עליו. זה היה תהליך, שורה של תחנות קטנות שעזרו לי להבין. היה בר של גייז בחיפה, והברמן התחיל איתי פעם, וזה היה איזה רגע. והיה בחור בצבא שהיינו יוצאים בערבים ואז הוא ניסה לנשק אותי. הוא הראשון שהייתי איתו. וככה לאט-לאט הבנתי. בקטע מאוד מצחיק, כמה שנים אחרי הצבא הבחור הזה ביקש שניפגש. כבר הייתי בזוגיות, אבל הסכמתי. הוא היה בתהליך של חזרה בתשובה והגיע להתנצל על זה שהוא גרם לי להיות הומו. היה לי טיפה עצוב עליו. אמרתי לו: 'זה לא אתה, זה היה צריך לקרות וזה קרה. ואם אתה מרגיש שזה שלך, אז תרגיש מאוד טוב עם עצמך, כי עשית לי מאוד טוב'. היום הוא רב של ישיבה, עם מלא ילדים, ואם טוב לו, אז מדהים. לי טוב".

מתי סיפרת לאמא שלך?
"אני ואמא שלי היינו מאוד קרובים. היינו הולכים לסרט פעם בשבוע, גם כשהייתי חוזר מהצבא. ואז מגיע הגיל שאתה חוזר מאוחר וחושב שההורים לא יודעים. חזרתי באחד הלילות, בחמש בבוקר, ואמא שלי ישבה בחליפה של העבודה מול טלוויזיה סגורה, בוהה בכלום. היא כאילו התכוננה, כאילו היא יודעת שזה הולך לקרות. היא אמרה: 'נדבי, אני רוצה שתספר לי לאן אתה נעלם בלילות. לא משנה מה זה, אני אוכל להתמודד עם זה". לא הייתי מוכן לזה, היא עשתה לי אמבוש לשיחת היציאה מהארון. אמרתי לה שהתחלתי לצאת עם מישהו, והיה לה מאוד קשה. היא אמרה כמה פעמים 'מישהו? מישהו? מי זה?'. ובכי, בכי, בכי. ועוד אמא שלי היא עובדת סוציאלית, עם כל הכלים להתמודד עם דבר כזה. היא בכתה ומיררה ואמרה 'לא יהיו לי נכדים! מה עשית?! מה עשית?!'".

מה זה עשה לקשר שלכם?
"זה לא עשה נתק, זה עשה ריחוק. אבל היא אומרת 'הייתי צריכה את הזמן. אתה סיפרת אחרי שכבר ידעת זמן-מה ועיבדת'. אז גם היא הייתה צריכה את הזמן הזה. היום היא כמובן הכי מקבלת, והיא מתנדבת בארגון שמסייע להורים של ילדים שיצאו מהארון".

אתה חושב שהיום קל יותר לצאת מהארון?

"היציאה מהארון קשה לכל אחד. פונים אליי המון בני נוער עם בעיות עם המשפחה, וכל מי שמדבר איתי - לא יותר קל לו. נכון, התנאים נוחים יותר כי יש יותר מודעות. כל אחד מכיר מישהו שיצא מהארון, ואתה פחות מפחד ממה שאתה מכיר, ככה שאולי ההורים והסבים מכירים יותר. אבל הדבר שאתה עובר מול עצמך נשאר אותו דבר. אני עצוב על השנים שלי בתיכון, שלא היו לי אהבות ראשונות. אני חייתי חיים אחרים בזמן שהשכבה שלי חיה את חיי הנערות. אני רוצה שבני נוער היום יוכלו להיות יותר שלמים עם עצמם".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
חולצה- מירזה | ג׳קט עור- אמריקן וינטג׳ | צילום: אור דנון

בשבועות האחרונים חווה הקהילה הגאה טלטלה בעקבות פרסום תחקירים על דמויות מפתח שמואשמות בתקיפות מיניות: העיתונאי גל אוחובסקי, ששימש עד לפרסומים כנשיא ארגון הנוער הגאה איגי; וחבר מועצת העיר תל אביב איתי פנקס-ארד, שכיהן בעבר כיו"ר אגודת הלהט"ב. "ההיכרות שלי איתם זה סביב המאבקים שהובלנו על פונדקאות ואימוץ", אומר בורנשטיין. "הם היו מאוד מגויסים, ואני חושב שעל רקע זה יש הפתעה. אנשים שנרתמו והתגייסו למען הקהילה במשך הרבה מאוד שנים כדי לעשות שינוי, ואז מתפרסמות הידיעות האלה. אדם שמגיע לתנועת נוער והמדריך מנצל אותו לכאורה אלו המקומות שהכי מכעיסים אותי, וטוב שזה יוצא".

חווית הטרדות מיניות?
"בכל מה שקשור להטרדות מיניות – לא תקיפות פיזיות – יש ממד מאוד סובייקטיבי. אותה הערה יכולה להיות מאוד מעליבה ומקטינה, ובנסיבות אחרות הומוריסטית. אני לא מרגיש שהטרידו אותי מינית, אבל כשאני חושב היום על רגעים מסוימים אני מבין שאלה היו הטרדות. כשהייתי כתב מתחיל בערוץ 10, היה מגיש מאוד בכיר שבכל פעם שהייתי הולך לשירותים היה נכנס, עומד לידי ומסתכל. בפעם החמישית כבר הבנתי שזה לא צירוף מקרים ואמרתי לו 'זה שתסתכל על שלי לא יהפוך את שלך לגדול יותר'. וזה הפסיק. בראש שלי הפכתי את זה לחצי בדיחה, לא יצאתי מצולק מזה, אבל זו סיטואציה מטרידה לכל דבר. אחרי כמה שנים הייתי בפגישה עם מנהל בכיר, גיי, שהתחיל לדבר איתי על הגוף שלי וכמה אחוזי שומן יש לי. ואז הוא פשוט אמר 'תרים ת'חולצה ותראה לנו'. ויושבים שם אנשים. אמרתי משהו כמו 'נראה לך, זה מלא כפתורים, תנוח'. זו לא סיטואציה נעימה. זה קיים, ומצוין שהסיפורים האלה נחשפים כי אני חושב שהם יגרמו לאנשים שעושים את זה לחשוב שוב. בסוף אנחנו רוצים לחיות בעולם שבן אדם יכול ללכת לעבודה ולמסיבה בלי שיטרידו אותו".

עד כמה זה מאפיין את הקהילה?
"אני מאוד מקווה שזה היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. אולי יש נורמות לא בריאות שצריך לעקור, אבל זו לא הנורמה. יש תפוחים רקובים בכל מקום".

הייתי בשידור וקיבלתי SMS: ירדו המים

את כפיר הכיר בורנשטיין במסיבה לפני 15 שנים, כשהיה בן 22. "הוא אומר שהתחלתי איתו, אבל זה לא נכון. הוא שלח חברה להתחיל איתי, אבל הוא מספר שהוא לא ידע והיא ניגשה על דעת עצמה. הוא היה מושבניק ממשפחה מסורתית, עדיין בארון, וחשש מה אבא שלו יגיד. לקח לנו זמן, אבל בסוף זה עבד".

שברתם סטיגמה: זוג גאה שנמצא ביחד משנות ה-20 המוקדמות שלו. איך עושים את זה?
"יש לנו חיבור רגשי מאוד טוב, אנחנו חושבים אותו הדבר. אני עובד לילות, הוא עובד ימים, אז אנחנו מקפידים שבסופי שבוע יהיה דייט משפחתי. לפני שהבנות נולדו זה היה דייט זוגי, כל חמישי הולכים לסרט. אנחנו מאוד מפרגנים אחד לשני, רואים אחד את השני, עושים מלא שטויות ביחד. אולי זה גם בגלל שזה לא מובן מאליו".

שהיה צריך להילחם על הקשר, להוכיח שזה נכון?
"כן, להוכיח זו כנראה המילה. לי זה מקום טוב".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
מכנסיים וחולצה- אתא | ג׳קט- קוס | צילום: אור דנון

לפני חמש שנים הפכו השניים להורים לתאומות עומר ואופק. "היה ברור לנו שנביא בפונדקאות. הרי אימוץ בארץ אי אפשר, ולא שקלנו הורות משותפת. ידענו ששנינו תא משפחתי אחד. אחרי שעברנו למושב וחסכנו מספיק כסף וההורים עזרו פנינו לסוכנויות, ואהבנו את זה שבקנדה הפונדקאות היא אלטרואיסטית".

איך היה הליך הפונדקאות עבורך?
"זה הליך מאוד קר ומנוכר יחסית לכמה שהוא רגשי ומרגש. אתה בוחר תרומת ביצית מתוך קטלוג ופונדקאית מתוך טפסים. בקנדה יש חוק הגנת פרטיות, אז אי אפשר להיות באולטרסאונד וסקירת מערכות, וזה מבאס ומוסיף ללחץ. וגם פספסנו את הלידה – תכננו להגיע שבועיים לפני התאריך המשוער, ואז, חמישה ימים לפני הטיסה, כשאני בשידור, קיבלתי SMS שירדו המים. תוך שש שעות כבר היינו על המטוס, אבל זה היה מתסכל".

זה ממש מצער.
"והילדות נולדו פגות. אופק לא נשמה עצמאית חמישה ימים. וזה גם קושי כלכלי אדיר, לא רק הפונדקאות – היינו בפגייה, זה משהו כמו 150 אלף דולר, ולא ידענו אם נצטרך לשלם על זה. ועל זה מוסיפים את הלחצים הביורוקרטיים, טירוף הטירופים. ואף אחד לא עוזר לך, להפך, אתה מרגיש שכולם נגדך. הכאב הגדול זה שאי אפשר לעשות פונדקאות בארץ. אני לא מבקש משהו שלא מגיע לי. אני אזרח מדוגם, נתתי למדינה כל מה שצריך ולא קיבלתי כלום. אתה חוזר לפה וצריך לעשות להן ביטוח של עובד זר, כי הן לא אזרחיות ישראל. ואתה לא יכול לעשות שום רישום, הכל פרטי. זה לדפוק את הראש בקיר. אף פעם לא הרגשתי אזרח סוג ז' כמו שהרגשתי כשהבאתי ילדים לעולם".

זה נשמע קשה.
"אני לא רוצה לרפות את ידיו של אף אחד, אבל צריך משאבים נפשיים וכלכליים עצומים, ופרטנר אדיר לעשות את זה איתו. אבל בסוף התוצאה לגמרי שווה את זה".

בורנשטיין הוא אחד התובעים בתביעת פיצויים על סך 21 מיליון שקלים שהוגשה נגד המדינה בשנה שעברה על האפליה בהליך הפונדקאות. "לאורך השנים בתי המשפט היו אלה שעשו את השינוי", הוא מסביר. "התביעה אמורה לעשות שינוי משמעותי כי היא תעניק פיצוי רטרואקטיבי לזוגות הומואים שעשו ילדים בחו"ל. הרי המדינה תומכת בזוגות שעושים פונדקאות בארץ, אבל את הזוגות ההומוסקסואליים היא שולחת מעבר לים".

אתה מאמין שהמצב ישתנה?
"אני לא מאמין שלא. וגם האימוץ. אני אדם אופטימי, מאמין במאבקים וחושב שכדאי לעשות אותם".

מה לגבי ההכרה בנישואים חד-מיניים?
"זה מאבק דקלרטיבי. הפונדקאות והאימוץ זה פרקטי. אם נצליח בזה, יותר אנשים יוכלו להיות הורים. אבל כל מאבק באפליה הוא חשוב".

לך היה חשוב להתחתן?
"לא בער לנו, אבל הרב שגייר את הבנות אמר 'קדימה, נעשה גם חתונה', וזרמנו עם זה. הייתה חתונה רפורמית, שברנו כוסות, אמרנו 'אם תישכח ימיני'. זה עבר בשידור ישיר לכל החברים ביוטיוב. בסוף יש משהו בטקסיות הזאת שזה היה מרגש".

נדב בורנשטיין (צילום: אור דנון)
חולצה- מירזה | מכנסיים- קוס | חגורה- אלדו | נעליים- אבא של כפיר | צילום: אור דנון

ואחרי הקשיים, איך ההורות?
"עד שהבנות נולדו בחיים לא החזקתי תינוק. זה היה השוק של החיים, זה מטלטל, משנה חיים. האימהות שלנו היו איתנו כל התקופה, אז היה מי שיעזור, אבל זה היה וואו. בחרנו במודע להביא תאומים, אבל לא הבנו עד הסוף את ההחלטה. שנתיים ראשונות לא ישנו, ואז הכנסנו אותם לגן, ורוב ההורים יזדהו איתי – זה רק מחלות. עומר חולה, מדביקה את אופק, מדביקה את כפיר ואותי, שנה שלמה ככה. הסתיימה השנה הזאת, התחילה הקורונה: ארבעה בידודים, שלושה סגרים, כמעט שמונה חודשים שכל המשפחה לא יכולה הייתה לעזור והיינו לבד, לבד, לבד. ועבדנו רגיל בסגרים. הייתי קם בשש וחצי בבוקר עם הבנות, לבד עד ארבע בצהריים, הולך לשדר, חוזר בשתיים בלילה. זה נגמר רק לפני כמה חודשים".

מי שעוקב אחריך ברשתות יכול להכיר היטב את המשפחתיות של אבא דבי ואבא צופי.
"זו הייתה הברקה של אמא שלי. היא הציעה שככה נקרא אחד לשני וזה יעשה סדר. דבר שני שהיא אמרה לנו: להסביר לבנות מגיל אפס שיש בעולם כל מיני סוגים של משפחות וכל ילד גדל למשפחה אחרת, אבל מה שחשוב זה שתהיה אהבה במשפחה. ועד היום הן לא שאלו פעם אחת למה אין להן אמא ולמה יש להן אבא ואבא. אני מניח שמתישהו השאלה תבוא, אבל הן גדלו לתוך עולם שבו זה ברור. וזה מדהים, כי אנחנו לא גרים בתל אביב. במושב יש עוד זוג גיי אחד".

אתה חושב להביא עוד ילדים?
"הייתי שמח, אבל כפיר 'קשר את החצוצרות'. וזה גם רק הולך ונהיה יקר יותר, אני וכפיר לא יכולים להרשות לעצמנו. אין לנו דירה, מאיפה נביא 600 אלף שקל?".

האבהות שינתה אותך?
"אני לא בן אדם רך, קצת גבר סתום, וזה ממש הוסיף לי רכות ואהבה גדולה. הן ילדות מהממות. אני מנסה שלא לטעות במקומות שאבא שלי טעה".

למשל?
"סבלנות. לא להיות עם פתיל קצר. קל מאוד היום לברוח, בטח כשהטלפון ליד, אז אני משתדל להשאיר אותו בצד. אין אצלנו מסכים. אני לא מתיימר להיות אב השנה, אבל אני האבא הכי טוב שאני יכול להיות. הן ילדות אדירות, כל כך שונות אחת מהשנייה, והן חברות כל כך טובות. יש איזה גיל שהילד נהיה בן-אדם. בשנים הראשונות אתה מטפל ונקשר, ואז יש רגע שהן כבר ילדות שאומרות 'אני אוהבת אותך אבא', וזה וואו. ממליץ בחום. נאבק בשביל שאנשים יוכלו להרגיש את זה".

צילום: אור דנון | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור: נטע עקראבי | הפקה: רותם פנחס