באחת הסצנות המוצלחות ביותר של "האקסית המטורפת", אחת הדמויות מבצעת שיר פארודי בהשראת "I Did it My Way" של פרנק סינטרה, כשהשורה האייקונית של שם השיר מוחלפת על ידי המילים "It Was a Shit Show". ובכן, אין שיר הולם יותר לתאר מה שעברנו בחמשת השבועות האחרונים עם "איידול" ("The Idol") של HBO, שהגיעה לסיומה השבוע.

במקור, תוכננו ל"איידול" שישה פרקים, אבל קיצוץ הסדרה לחמישה פרקים לא אמור להפתיע את מי שעקב אחרי השיט-שואו הזה, בין אם מאחורי הקלעים או על גבי המסך. "איידול" דווקא התחילה כהבטחה גדולה עם השמות שחתומים עליה - סם לוינסון הרוויח בכבוד את מקומו כיוצר מעניין עם "אופוריה" המצוינת והאהובה, ולמרות שלדה וויקנד אין ניסיון משמעותי בעשייה טלוויזיונית, הוא אחד האומנים המוזיקליים המוערכים ביותר בעולם.

ב"אופוריה", לוינסון השכיל לשתף פעולה עם השחקניות וליצור יחד איתן את הדמויות, כך שהן התבססו חלקית על הביוגרפיה האישית של היוצר וחלקית על נקודת המבט של השחקניות עצמן. התהליך הקולברטיבי הזה לא תמיד עבד (ראו ערך ברבי פריירה), אבל כשהוא עבד - הוא זרח. לכן הציפיות הראשוניות מ"איידול" היו גבוהות מאוד, ונראה היה שמדובר בלהיט הבא של HBO, אחרי רצף של סדרות מופת כמו "הלוטוס הלבן" ו"האחרונים מבינינו". 

לילי-רוז דפ, "איידול" (צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום TV, יחסי ציבור)
הרגישה בטוחה. דפ ב"איידול" | צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום TV, יחסי ציבור

אפשר לסמן באופן ברור את רגע ה"פה חשדתי", שבו הפכה "איידול" מפרויקט מבטיח לפרויקט מדאיג - עזיבתה של איימי סימץ, מי שהייתה אמורה לביים את הסדרה, והדיווחים מהסט על כך שדה וויקנד לא אהב את "נקודת המבט הנשית" שהיא הביאה איתה לסיפור. "זה הרגיש שהוא רוצה שהסדרה כולה תעסוק בו, וסם הסכים לזה", אמר לתקשורת אחד העובדים על הסט, ואחרים סיפרו שמה שהתחיל כביקורת נגד תעשיית המוזיקה והאופן בו היא מנצלת נשים צעירות, הפך לפנטזיית פורנו עינויים. גל השינויים והעזיבות כלל גם את מאיה עשת, שחקנית ישראלית שהייתה אמורה להופיע בסדרה. אם אפשר למצוא את חצי הכוס המלאה בסיטואציה, זאת העובדה שלילי-רוז דפ עצמה, שמגלמת את הדמות הראשית - כוכבת הפופ ג'וסלין - אמרה שהיא מעולם לא הרגישה יותר בטוחה על סט צילומים, למרות סצנות הסקס הקרינג'יות הרבות והתחושה הכללית שלוינסון מאפשר לדה וויקנד לעשות ככל שעולה על רוחו, אפילו כשהוא מוכיח את עצמו כחובבן מוחלט.

אייבל טספיי, כפי שדה וויקנד מעדיף להיקרא כשהוא בכובע השחקן (ואני משתמשת במילה "שחקן" בקושי רב), המשיך להגן על נקודת המבט שלו גם לאחר עליית הסדרה, בתגובה לזעזוע שהביעו הצופים - בעיקר מסצנות הסקס. לטענתו, הצופים הרגישו בדיוק את מה שהם היו אמורים להרגיש. "אתם אמורים להרגיש מובכים עבור הדמויות", הוא אמר בראיון ל-GQ, שבו הוא קרא לבן דמותו טדרוס "לוזר" ו"פתטי". "עשינו את זה בכוונה עם הלוק שלו, התלבושות, השיער - הבחור הוא דושבג", הוסיף. על סצנות הסקס אמר: "אין בזה שום דבר סקסי". ובכל זאת, טספיי פספס את הבעיה החמורה יותר - זה לא שיש לקהל קושי להבין את הסדרה, זה שהיא פשוט גרועה.

תיאוריית הקונספירציה הטרייה ביותר על "איידול" היא שג'וסלין מבוססת על סלינה גומז, האקסית של טספיי, אבל האמת היא שכל קשר בין שתי הכוכבות מקרי בהחלט - וג'וסלין מרגישה בעיקר כמו אסופת קלישאות. היוצרים נפגשו במהלך העבודה על הסדרה עם בריטני ספירס, ואפשר בהחלט לראות בסדרה קווי עלילה שדומים להתמוטטות שחוותה הכוכבת בימי שיא התהילה שלה, למרות שבהחלט כיף לדמיין שמדובר בתסריט נקמה שמכוון לעבר האקסית. 

דה וויקנד, "איידול" (צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום TV, יחסי ציבור)
אחת הדמויות הנאלחות שנראו על המסך. טספיי ב"איידול" | צילום: Eddy Chen/HBO, באדיבות yes ,HOT וסלקום TV, יחסי ציבור

הפרק הראשון פוגש את ג'וסלין בתקופה מעורערת. אמה הלכה לעולמה, מה שהביא אותה להתמוטטות עצבים ולגדיעה של סיבוב ההופעות שלה. היא עדיין באבל ובהתאוששות, אבל מופעלים עליה לחצים להוציא את הלהיט הגדול הבא ולחזור לבמות. את טדרוס היא פוגשת במועדון הלילה שבבעלותו, ומהר מאוד הוא פולש לחייה, למיטתה, לביתה ולאולפן ההקלטות שלה, ומעביר את כל הפמליה דמויית הכת שלו להתגורר אצלה. הם מתגלים כחבורה של אומנים מוזיקליים מופלאים, ולמרות שטדרוס הוא אחת הדמויות הנאלחות שנראו על המסך, הוא מצליח להחיות את ההשראה היצירתית של ג'וסלין. למרבה המזל, דה וויקנד הוא מוזיקאי מופלא, כך שפסקול הסדרה הוא ללא ספק הדבר הטוב ביותר שיצא ממנה, ולפחות הפן הזה לא מביך כמו התסריט או המשחק - לפחות של שני השחקנים הראשיים. צוות השחקנים המשניים, שכולל את האנק עזריה, טרוי סיון, דן לוי, רייצ'ל סנוט ועוד, זכה דווקא לשבחים, ולגמרי בצדק.

עם עליית הסדרה והתגובות השליליות לפרקים הראשונים, הורגש מפנה מסוים בשני הפרקים האחרונים, שנדמה שהחזירו את הכוח לידיה של ג'וסלין. היא מגלה שהפגישה הראשונה שלה ושל טדרוס לא הייתה מקרית אלא תופעלה היטב במניפולציות על ידו, מזמינה את האקס שלה הביתה בזמן שטדרוס צופה מהצד ומגייסת לצדה את האומנים שהוא הביא איתו. האם זאת נקודת המבט הנשית ששני הגברים ניסו לגנוז? כנראה שלא, כי הסדרה מסתיימת באקורד הזוי במיוחד: ג'וסלין נחשפת כמי שלמעשה משכה בחוטים כל הזמן ואפילו שיקרה בנוגע להתעללות שעברה בידי אמה, בעוד שטדרוס - למרות שנחשף במהלך העונה שישב בכלא על סירסור והכאת נשים - מוצג פתאום כקורבן שהיא לכדה ברשתה. קשה לדמיין סוף מיזוגיני יותר. 

אם לוינסון וטספיי ניסו להעביר מסר כלשהו על תעשיית המוזיקה או תרבות הסלבס, הם הצליחו - רק לא בדיוק כפי שהם קיוו. במקום לסמן אותם כיוצרים בעלי אמירה חכמה או משמעותית על עולם הזוהר, "איידול" הפכה אותם בדיוק לאותם נבלים שמהם הם מנסים, לכאורה, להזהיר. שניהם גברים מצליחים ומוצלחים שזכו לאהדת הקהל והפכו שיכורים כל כך מכוח, שהם לא הצליחו לראות שהם מוציאים לעולם תוצר ירוד, מביך ונלעג. למעשה, הם מלמדים אותנו שיעור: לא לסגוד לאומנים באופן עיוור. במקרה של לוינסון, אפשר היה לראות את הכתובת על הקיר ב"אומת הרצח", סרט ששיחרר ב-2018 ועסק במיזוגיניה והתעללות מינית, והלך לאיבוד בתוך הניסיון לזעזע. במקרה של דה וויקנד, נראה שאפילו המעריצים של המוזיקה שלו מתקשים לעכל את הצדדים החדשים שהוא חשף עם "איידול", ובהחלט יכול להיות שהניסוי הזה יפגע במעמד שהרוויח כאחד המוזיקאים הגדולים של תקופתנו. הפרק האחרון אמנם התחיל מבטיח, ויכול היה לגאול את הסדרה מייסוריה, אבל הסוף שלו רק מדגיש עד כמה מדובר בהזיה מיזוגינית ומתקרבנת שלא הייתה צריכה להגיע למסך. בעונה השלישית של "אופוריה" נתנחמה.