בין שלל הופעות האורח המפתיעות ב"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", סרט ההמשך ל"רצח כתוב היטב" הטוב-לא-פחות של ראיין ג'ונסון שכבש בשבועות האחרונים את נטפליקס, מסתתר גם תפקיד קטן של השחקנית נטשה ליון. מי שמזוהה היום ככוכבת "כתום זה השחור החדש" ו"בובה רוסית" משוחחת בזום עם הבלש בנואה בלאנק (דניאל קרייג), רגע לפני יציאתו לפענוח תעלומת הרצח הבאה. מה שצופי הסרט לא ידעו באותו זמן, ונחשף רק לאחרונה, הוא שליון לא סתם גילמה שם את עצמה בעודה יושבת בחדר האיפור - אלא עשתה זאת היישר מצילומי "פוקר פייס" ("Poker Face"), סדרת המתח הקומית החדשה בכיכובה והפרויקט הטלוויזיוני הראשון שיצר ג'ונסון. ביקום החצי-בדיוני חצי-מציאותי הזה, בלאנק המחונן בטח התיישב מול הטלוויזיה כדי לצפות בסדרה המדוברת בכיכובה של חברתו הטובה. וממש לא בטוח שפותר תעלומות מוכשר כמוהו היה מתרשם מהרמה שלה.
ליון - שחיה בילדותה בישראל, שיחקה בסרט "אחד באפריל" עם ציפי שביט וספי ריבלין ואז פרצה לתודעה ב"אמריקן פאי" - היא בהחלט לא שחקנית מהסוג שאמור להיות אהוב על כולם. אין לה מנעד רחב במיוחד, השטיק חוזר על עצמו פעם אחר פעם, ולעיתים נראה שמי שמדברת כמו רוברט דה נירו בטוחה שהיא שחקנית אדירה באותה המידה. לכן הבחירה של ג'ונסון להפוך אותה לעוגן העיקרי של "פוקר פייס", הסדרה הכי גדולה שיצאה משירות הסטרימינג פיקוק הזמינה במקביל גם ב-yes, יצרה את הרושם לפיו מי שרק לפני דקה מיצב את עצמו כאגתה כריסטי של ימינו מעוניין להתרחק מהקונצנזוס. אבל אז הסדרה עלתה, עם ארבעה פרקים ראשונים בבת אחת, וההפך המוחלט קרה: המבקרים התלהבו ממנה עד לרמת ציון של 100% ב-Rotten Tomatoes, כזה שירד מעט בימים הבאים אך עדיין גבוה באופן בלתי נתפס. למרות שמבקרי טלוויזיה תמיד צודקים, הפעם הם כשלו בתפקידם.
הקונספט של "פוקר פייס" שונה למדי מזה של "רצח כתוב היטב" ויתר תעלומות הרצח ששטפו לאחרונה את המסך. זהות הרוצח של כל פרק - הסדרה זונחת את פורמט הבינג' וחוזרת למבנה ה"תעלומה-אחת-בשבוע" של "CSI" ונגזרותיה - דווקא ברורה על ההתחלה. גם זהות הנרצח, ולפעמים גם האופן שבו הרצח בוצע. השאלה היחידה היא לא "מי-עשה-את-זה" (Whodunnit, כפי שנהוג לכנות את הז'אנר) אלא "איך-לתפוס-אותם" (How to Catch 'Em), כמו "קולומבו" בשעתה. לכל פרק יש קאסט משלו ותעלומה משלו, כשהקו המקשר הכמעט-יחיד הוא צ'ארלי קייל בגילומה של ליון: עובדת קזינו לשעבר שנמצאת במנוסה אחרי אירועי הפרק הראשון, ומחזיקה ביכולת לזהות מתי אנשים משקרים לה. צ'ארלי נמלטת ברחבי ארצות הברית, ומזמנת אליה תעלומות רצח שהיא מתעקשת לפתור למרות שאיש לא ביקש ממנה.
תחת הקונספט הזה, "פוקר פייס" היא כמעט אנתולוגיה. כל פרק הוא כמו סרט קצר (או לא כל כך קצר), עם התחלה, אמצע וסוף, ומבט על רשימת היוצרים מגלה שבפיקוק אכן התייחסו אליה כאל אחת. למעט מעורבות ישירה של ג'ונסון בצמדי הפרקים הראשונים והאחרונים (שאף ניכרת מבחינת הרמה), הפרקים מחליפים ידיים בין שלל במאים וכותבים, לרבות ליון עצמה. המצב הזה יוצר סדרה מאוד לא אחידה - הפרק השלישי מרדים, אבל חכו לפרק השישי שישודר בשבוע הבא - והוא כנראה עודד כל יוצר לסחוט עד תום את הלימון שהעניקה לו ההפקה. חלק מפרקי "פוקר פייס" חוצים את רף 60 הדקות בלי שום סיבה, וכמו שהטלוויזיה מלמדת אותנו פעם אחר פעם בשנים האחרונות: דווקא הפרקים הקצרים והמכונסים יותר, אלה שזוכרים שיש דבר כזה שנקרא עריכה, מספקים את הסחורה.
כל פרק, כמובן, מושפע ישירות גם ממקום ההתרחשות שלו - צ'ארלי מטיילת בין מוסך, להקת מטאל, בית אבות ותיאטרון קטן - אבל בעיקר מהקאסט. מלבד ליון ובנג'מין בראט ("חוק וסדר") בתפקיד האיש שנשלח לרדוף אחריה, כל משתתפי "פוקר פייס" מפציעים לפרק אחד בלבד, וכוללים תמהיל משובח של כוכבים עולים עד מועמדים לאוסקר: אדריאן ברודי, ג'ודית לייט, אלן ברקין, קלואי סביני, ג'וזף גורדון-לוויט, רון פרלמן, דאשה פולנקו, הונג צ'או, סטפני שו, דניאל מקדונלד, טים בלייק נלסון, ג'מילה ג'מיל, סימון הלברג ואפשר להמשיך עד מחר. הם, יחד עם הפורמט שלא באמת דורש צפייה ליניארית (בואו, צ'ארלי לא תמות כי בלעדיה אין סדרה), הופכים את "פוקר פייס" ליצירה שאפשר לצרוך כמו תפריט במסעדה. בודקים את המרכיבים, שומעים המלצות, ומחליטים אם יש טעם להעניק לפרק שעה מזמנכם היקר.
אבל אל תטעו: למרות העיצוב ובניית הסיפור האולד-סקוליים, ולמרות שג'ונסון אכן חכם יותר מהצופה הממוצע, ל"פוקר פייס" יש גם מגרעות ואפילו חורים מגוחכים בעלילה. הפורמט מדלג-הזמנים שלה, שמקדיש חצי פרק להיכרות עם הדמויות וחצי פרק לשזירה רטרואקטיבית של צ'ארלי בעלילה משל הייתה פורסט גאמפ, נותן לקהל הזדמנות להיות חלק פעיל בחקירה ולרוב מוכיח שפתרון התעלומה דווקא היה קל. מעבר לפגיעה בקתרזיס, זה מוכיח את הבעיה העיקרית של "פוקר פייס" - היא כל כך מלאה בעצמה שהיא תכף מתפוצצת. מרוב רצון להיראות נטולת יומרה מתברר שהיא בדיוק ההפך, והפרשות שבמרכזה יכולות להיות מפתיעות וממכרות באותה סבירות שבה הן יכולות להיות חרושות ומשעממות. היא עדיין מהנה, עדיין מושקעת, ועדיין ראויה למחמאות. פשוט לא מספיק טובה בשביל להתנהג כמו שהיא מתנהגת.