תעלומות רצח מוכרות טוב, גם כשהן פועלות לפי אותה תבנית קלאסית. כמה חבר'ה נאספים במקום אחד, וטאק - מישהו נרצח, לכל אחד יש סיבה להוריד אותו, והבלש הנועז שלנו צריך לגלות מי עשה את זה. התבנית הזאת התפתחה יפה עם השנים, מכל מדיום אפשרי: המלכה האם של הז'אנר, אגתה כריסטי, שכתבה גיבורים ספרותיים כמו הרקול פוארו ותעלומות "רצח באוריינט אקספרס"; דיוויד לינץ' עם לורה פאלמר המנוחה מ"טווין פיקס" ששינתה את הטלוויזיה; וכמובן שאסור לשכוח את "הרמז", ממשחקי הקופסה הטובים ביותר בכל הזמנים.
אנחנו כבר אחרי שלב הפרודיה על הז'אנר: הסרט "רצח כתוב היטב" ("Knives Out") מ-2019, למשל, עשה קציצות מהמוסכמות הז'אנריות הבסיסיות האלה, ועדיין עמד בגאון לצד כל התוצרים שאותם הגחיך. כעת, אפילו לפרודיה כבר יש סרט המשך עם תעלומה חדשה - "תעלומה יוונית" ("Glass Onion"), שעלה בסוף השבוע בנטפליקס אחרי סיבוב קצר באולמות ועם 450 מיליון דולר ששירות הסטרימינג שילם עבור הזכויות עליו.
"תעלומה יוונית" נפתח בחידה. הימים הם ימי קורונה, ושישה חברים, כל אחד מהם VIP ברמה זו או אחרת, מקבלים מעין קוביה הונגרית שעליהם לפתור כדי להגיע להפתעה שבתוכה: הזמנה לאי יווני פרטי בבעלות חברם המיליארדר האקסצנטרי, מיילס ברון. מיילס הוא שילוב מקרינג' בין אילון מאסק לסטיב ג'ובס (בגילומו של אדוארד נורטון), ואחת לכמה זמן הוא אוהב לקבץ סביבו את חבריו הטובים למסיבה מיוחדת. הפעם, המסיבה הזאת היא מסיבת תעלומת רצח, ובה חבריו הטובים יצטרכו לפתור את "הרצח שלו" - שכמובן אמור להיות בכאילו. התכנון הוא למסיבה כיפית שבה חבריו של מיילס ישחקו יחד ברוצחים ובלשים, ואף טיפת דם לא אמורה באמת להישפך. אבל בנוסף לחמשת המוזמנים הראשיים (והפלוס-אחד-ים שלהם) למסיבה הגיע הוזמן באופן לא מוסבר גם בנואה בלאנק (דניאל קרייג), אותו בלש מהולל שאנחנו מלווים מאז 2019. אם אין כאן רצח, למה יש כאן בלש? אילו סודות החברים האלה מסתירים אחד מהשני - והאם הם בכלל סובלים אחד את השני?
"תעלומה יוונית" הוא סרט שמכבד את האינטליגנציה שלנו, ובוחר שהאקשן האמיתי יבוא מהדרך הספציפית שבה העלילה מתפתלת. כל פנייה לא צפויה, כל טוויסט קטן כגדול. בלי להתחנף לקהל, אבל גם בלי לבלבל אותו, הבמאי והתסריטאי ראיין ג'ונסון מזקק מתוך העלילה המפותלת את המרכיב האחד אין שני שרובנו מחפשים כשאנחנו פותחים נטפליקס - כיף. כל תעלומת רצח צריכה קורבן, רוצח ובלש, אבל כמו בסרט הראשון, ג'ונסון מערבב את הקלפים. מי הוא קורבן הרצח האמיתי? אנחנו יודעים מיהו הבלש, אבל האם הוא היחיד שיפתור את התעלומה הזאת?
"רצח כתוב היטב" הראשון היה דרמה משפחתית מהסוג שמזכיר לנו למה כולנו היינו רוצים לראות מישהו נרצח בזמן בילוי עם המשפחה המורחבת, והסרט השני מזכיר לנו כמה דם רע יש בכל חבורת חברים. תארו לעצמכם מה היה קורה אם שישיית ה"חברים" של ג'ניפר אניסטון ושות' הייתה מככבת בתעלומת רצח קודרת, ונראה אתכם אומרים שלא הייתם רוצים לראות את זה הופך לסרט. "תעלומה יוונית" הוא באיזשהו אופן הסיפור הזה.
הבחירה הזאת עובדת בזכות הכתיבה החכמה של ג'ונסון, אבל גם בזכות הליהוק והמשחק: כל אחד פה מאופיין על הוואן, מתכתב עם הסטריאוטיפ שהוא פועל בתוכו אבל הופך אותו לבנאדם בפני עצמו. קתרין האן המופלאה ("וונדה-וויז'ן") בתפקיד הסנאטורית השמאלנית והצבועה, דייב בטיסטה ("שומרי הגלקסיה") בתפקיד הגברתן הדביל, לזלי אודום ג'וניור ("המילטון") בתפקיד חננת המחשבים היעילה - כולם מרכיבים אנסמבל רחב ומרגש של דמויות בלתי נסבלות ומעניינות שהופכות את האופרציה הזאת למשהו שכיף להתבונן בו בהערכה גם בלי לחכות לרגע שבו מישהו מהם יתפגר.
מעליהם זורחים אדוארד נורטון בתפקיד מיילס, החלאה הראשית; דניאל קרייג שמצא בבנואה בלאנק עוד איקונה שכיף לחזור להרפתקאותיה מדי שנתיים-שלוש; וקייט הדסון, שנהנית מכל רגע בתפקיד אשת החברה הפקאצה שלא יודעת לסתום את הפה. אבל המצטיינת העיקרית ג'אנל מונה: היא מנצחת פה על תפקיד שכל מילה מיותרת עליו תהיה ספוילר איום ונורא, עם הופעה שצריך לגשת אליה בדיוק של כירורגית, בלי לפספס אף מקצב. מונה עומדת באתגר ללא מורא וגורמת לזה להיראות קל.
הבעיה מגיעה כשמנסים להבין מה ג'ונסון רוצה לומר לנו. זה לא ש"תעלומה יוונית" הוא מניפסט פוליטי, אבל הוא בכל זאת לא סתם עוד מותחן קומי ומהנה. לרגעים הוא מנסח כמה אמיתות חיוניות לגבי הדרך שבה אנחנו מתייחסים לגאונים מטורללים עם המון כסף, אבל בסופו של דבר אנחנו עומדים מול עוד יצירה של נטפליקס שבה הנבל הגדול הוא גבר לבן וסטרייט. נראה שמתחת לכל המשחקים הז'אנריים של סאגת "רצח כתוב היטב", ג'ונסון מנסה לנסח איזושהי עמדה נגד מערכת שבה העשירים עם הכסף הישן תמיד ידפקו את המהגרים ואת הלא-לבנים. זאת יופי של עמדה על פני השטח, אבל הוא לא נכנס לעומקה של אף מורכבות, ומגיש לנו את האמירה הזאת בשטחיות די בנאלית. כך, הסיפור שהוא מספר מתוחכם ומבריק, בעוד השיח שהוא מנסה לנהל באמצעותו די בסיסי.
העניין הוא שאלה טענות שמגיעים אליהן אחרי שמנסים לחפור ולחקור את מה שיש לסרט להציע, ועצם העובדה שבכלל מתחשק לעשות את זה מעידה על כך ש"תעלומה יוונית" הוא פשוט אחד הסרטים הכי טובים של השנה. סרטים רבים חדים בפנינו חידות, ולא מספיק סרטים חדים חידות שבאמת כיף לנסות לפתור. באמצעות שחקנים מצוינים, תסריט יפהפה ובימוי שמתחזק רגעים קולנועיים יפהפיים (רגע אחד שכולל מגדלור וחוצה את הסרט באמצעו הוא משיאי השנה בקולנוע), "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" הוא סרט המשך שפשוט מתעלה על המקור.