בחודש שעבר נסעתי לתחרות בקטאר. כשהגעתי צילמתי סרטון קצר בחצר המלון וכתבתי "ברוכים הבאים לקטאר". העלתי את זה לטוויטר ובן רגע זה התפשט כמו אש בשדה קוצים. 60,000 איש צפו בסרטון בתוך ימים וקיבלתי מלא קללות, תגובות נאצה והודעות איום - "תצא מקטאר, אתה לא מוזמן הנה", "נבוא לבית המלון שלך", וסרטונים של דגל ישראל נשרף.
כשאני נוסע כספורטאי ישראלי לתחרות בחוץ לארץ, אני יודע שעלולה לקרות תקרית פוליטית. לוקח את זה בחשבון. הרצון שלי הוא לשמור תמיד על המיקוד והפוקוס במה שחשוב באמת - להילחם על המזרן. לפעמים הפוליטיקה מלכלכת את הספורט, שהוא דבר כל כך טהור ויפה. ברגעים האלה אני מזכיר לעצמי: פיטר, חשוב לך לנצח. אני לוקח את זה למקום של מוטיבציה ואנרגיה חיובית, זה נותן לי דרייב.
בשביל ספורטאי, לעלות על המזרן ולהפסיד רק כדי לשמור על הביטחון שלך ושל המשפחה שלך - זה מטורף. לאורך השנים סעיד מולאי הבין שהממשלה שלו מרעילה באג'נדה שלה את הדעות שלו לגבי ישראל. כשהוא פגש אותנו הוא הבין שאנחנו לא מפלצות ושבניגוד למה שאומרים בתקשורת, אנחנו טובים כמוהו.
הרבה מאוד ספורטאים שלא מוכנים להתחרות מול ישראלים מסיבות פוליטיות, הם אחלה חבר'ה מתחת לפני השטח. הם ספורטאים טובים כמונו ואין בינינו דם רע באמת. דווקא עם מדינה שכן יש לנו איתה "שלום", מצרים, יש בינינו לבין הספורטאים שלהם דם רע. כשאנחנו פוגשים ספורטאים מצריים ההרגשה היא שהם באמת שונאים אותנו. הם אף פעם לא לוחצים לנו ידיים בסוף הקרב, חוויתי את זה על בשרי.
כשאתה מנצח בניצחון טכני, זה אומנם נחשב לניצחון אבל הטעם של זה מר
ספורטאי מצרי במשקל שלי שהוא אחד הספורטאים החזקים והמנוסים, ניצח אותי ב-2015. בסוף קרב קשוח הוא לא לחץ לי את היד וזה היה רגע מאוד מרגיז. הוא גם ניצח אותי, וגם לא לחץ לי את היד בסוף הקרב. אני מת לעשות איתו קרב חדש, לנצח אותו וכן להושיט לו יד לשלום.
כשאני נכנס לזירה אני רוצה לנצח יריב. להילחם מול מישהו. האתגר הוא לנצח בן אדם שרוצה לנצח אותך בדיוק כמו שאתה רוצה לנצח אותו. כשקורה מצב שספורטאי לא עולה ואתה מנצח ניצחון טכני, זה אומנם נחשב לניצחון אבל הטעם של זה מר.
החלום שלי להתחרות באולימפיאדה ולהביא את המדליה הכל כך נחשקת בצבע הנכון, גובר אצלי על הכול. עברתי טלטלות בחיים, הייתי בתחתית של התחתית מבחינת הקריירה, פציעות ובצד הכלכלי. חיפשתי הכנסה מהצד, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, הייתי אפילו שומר ברים בלילות. עשיתי המון דברים כדי להגשים את החלום שלי, חלק מהם עשיתי בצורה לא נכונה, אבל הם נעשו ממקום טוב. בסוף, תמיד ידעתי להזיז הכל הצידה ולנתב את האנרגיה שלי לדבר אחד - לאימונים, כדי להגיע הכי מוכן וטוב שיש לטוקיו.
לכן, כשאני מסתכל על סעיד מולאי, אני יודע שהייתי מוכן לעשות את אותו הדבר כמוהו, עם כל הכאב וההקרבה שבזה. ואני יודע שזה בא אצלו ממקום נכון, עמוק ואמיתי, הוא מקריב את הכול למען המטרה. הוא החליט ללכת נגד המשטר האיראני ולעזוב הכול לטובת החלום שלו, זה צעד מאוד נועז ואני מוריד בפניו את הכובע.
לפעמים הפוליטיקה מלכלכת את הספורט, שהוא דבר כל כך טהור ויפה
היום אנחנו כבר חברים טובים, יש לנו קשר מיוחד ואני מחבק ותומך בו במהלך שלו לעזוב את איראן. סעיד עשה צעד אמיץ מאוד שנותן מוטיבציה והשראה לכולם. הרבה מאוד אנשים אחרים פשוט היו פורשים במצב כזה או מקבלים החלטות אחרות.
זאת הייתה הפתעה מאוד נעימה כשראיתי שהוא נרשם לתחרות ומגיע לישראל, חיכיתי למפגש הזה והתרגשתי. בסוף, כל אחד מאיתנו זכה במדליית ארד. הוא קיבל פה בישראל חיבוק ענק, יושב ראש האיגוד שלנו, משה פונטי, ליווה אותו באופן אישי. מגיע לו לגמרי ושאפו לאיגוד הג'ודו שהצליחו לעשות את זה, לקיים את התחרות וגם לנהל את ההגעה של סעיד בצורה מאוד מדויקת.
אנחנו רואים לאחרונה יותר ויותר נורמליזציה, יש מגמה של שינוי לטובה וזה כיף ומרגש לראות. בגראנד סלאם לדוגמה, ניצחתי בקרב השני ספורטאי מאיחוד האמירויות. זה קרה אחרי שנים שהוא לא היה עולה נגדי לקרבות. סוף-סוף, אחרי הסכם הנורמליזציה והשלום שעשינו איתם, זה קרה. בסוף הקרב היה רגע יפה - למרות שזרקתי אותו באיפון וניצחתי אותו, עזרתי לו לקום ונתתי לו מחווה של כבוד. הספורט צריך לנצח את כל הפוליטיקות.