הגענו לאלוני הבשן בסתיו שעבר. המראה של ילד משחק עם כלב הכה בנו ברגע הראשון. אי אפשר היה להתעלם מהידיים הקטועות שלו. לא כל כך ידענו איך לגשת, אבל אז ירדנו מהאוטו כדי להגיד לו שלום. הוא נתן לי כיף, ומהרגע הזה הרגשתי שיש מולי אדם מיוחד, גדול מכפי גילו וגדול גם באופן שבו הוא מתמודד עם הנסיבות הקשות.
אסף יסעור עמד לחגוג בר מצווה בדיוק שבוע אחרי התאונה ששיבשה לו את כל התכניות, תכניות לחיים שאתה עושה כבר בגיל 13, והיו לאסף כל כך הרבה כאלה. הוא רצה להיות ביחידה מובחרת, הוא שבר את כל שיאי האתלטיקה של בית הספר, הוא כל כך אהב לצייר. אבל מאותו מפגש ראשון הבנו שיש כאן משהו יוצא דופן, ומאז אותו מפגש גם לא הרגשנו לרגע רחמים. היה משהו מדבק ביכולת של ליאור יסעור האבא, רויטל האמא וכל המשפחה הזו "לשחק" מעכשיו עם הקלפים הגרועים האלה שנפלו בחלקם.
>>הרגעים שכתבי "עובדה" לא ישכחו לעולם
ידענו שהסיפור הזה יגיע לשיא רק תוך שנה. ידענו שאז אמור להתגשם החלום של אסף, ואולי יותר מכך של ההורים שלו, להעניק לו בחזרה את הידיים שנקטעו. התכנית הייתה לנסוע לארצות הברית ולמצוא שם את מה שנקרא "ידיים ביוניות", משהו שהכרתי עד אותו רגע רק בסרטי מדע בדיוני. לאורך הדרך חשבתי שהציפיות שלהם גבוהות מדי, שאי אפשר לתלות כל כך הרבה תקוות במכשיר כזה. לאורך כל הדרך פחדתי מהיום שבו אסף, שעד אז התמודד בכזו בדרות אופטימיות וחוש הומור, יחלש ואולי גם יתרסק על קרקע הביורוקרטיה, הכאבים וכל המכשולים שעומדים בדרך.
ואז הגענו איתו ליום הגדול במכון להכנת פרוטזות בפילדלפיה, שבו הרכיבו עליו בפעם הראשונה ידיים ביוניות שהתאימו למידותיו. את הרגע הזה לא תרצו לפספס, יש לי הרגשה כזו. גם לא את מה שקרה לו מאז.
>> הכתבה המלאה, יום שני ב- 21:00, ערוץ 2, קשת