"יצירת המופת של האלים", כך מכנים תושבי באלי באינדונזיה את האי שלהם, הטובל כולו בירוק עמוק של קוקוסים ובירוק זרחני של טראסות אורז מרהיבות. לא רק הבאלינזים חושבים שהאי שלהם הוא אחד המקומות היפים בעולם, נראה שהרבה מערביים שותפים לדעה הזו. היו כאלה שכינו את באלי "אי האושר", אחרים ראו בו "הרמוניה מושלמת בין אדם לטבע" והיה מי שתיאר: "האקזוטיקה של הצייר גוגן עם עושרה התרבותי של הודו ועם קסמו של האוקיינוס הדרומי". בשנים האחרונות עלתה הפופולריות של המקום גם הודות לספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" של אליזבת גילברט ולסרט שנעשה בעקבותיו בכיכובה של ג'וליה רוברטס.
ואולי אוהבים את באלי משום שהוא מסוג המקומות שמציעים לכל אחד מה שהוא מחפש. שוחרי החופים ישתרעו על החולות הזהובים; גולשי הגלים ימצאו את נחשולי מבוקשם בחופים בדרום האי או ברפטינג בנהרות; שוחרי התרבות יגלו תרבות קדומה, עשירה וססגונית מאין כמוה ושפע אירועים אקזוטיים הנגישים לזר הסקרן. אפילו אוהבי הקניות יוכלו לחגוג שם, בשפע של חנויות זולות עם עבודות יד ייחודיות וסדנאות אומנים ואמנים. שוחרי הפינוקים יתענגו על בתי מלון מפוארים ועל מגוון רחב של טיפולי גוף ונפש, מקומות בילוי ומסעדות משובחות. וכל זה מתרחש באי קטן, בסך-הכול רבע משטחה של ישראל.
רבים סבורים בטעות שישראלים אינם יכולים לנסוע לאינדונזיה, ולא היא. זוהי מדינה שרוב אוכלוסייתה מוסלמית, אך האסלאם בה מתון ורגוע. אמנם הוויזה ניתנת לטיולים קבוצתיים בלבד ויש לגביה אזהרת מסע מטעם משרד החוץ, אך כך גם לגבי טורקיה, רצועת החוף של קניה, דרום תאילנד, ירדן ושורה של מדינות נוספות. כמעט כל חברות הטיולים הגדולות, מהחברה הגיאוגרפית ועד איסתא, מציעות טיולים לשם.
פירות, מקדשים וקופים
רבים מתחילים את הטיול בעיירה אובוד (Ubud), השוכנת במרכז באלי, שבעשורים האחרונים הפכה לאחד המרכזים התיירותיים של האי. לצד התיירים שבאים והולכים יש כאן קהילה גדולה למדי של מערביים שחיים בה דרך קבע, רבים מהם אמנים. אובוד מציעה לתייר ממקומות לינה זולים ועד מלונות יוקרה מרהיבים ורבי פינוקים (כגון מלון Maya Ubud). יש בה שפע של מסעדות וברים, שווקים גדולים, אין-ספור גלריות וסדנאות אומנים. בולטת במיוחד מלאכת הפיסול בעץ המדהימה.
מאובוד ניתן לצאת לטיולים רבים ברגל וברכב. סמוך לעיירה נמצא יער הקופים, שבו מקדש מופלא שכל פסליו עוטים טחב ושרכים. כדאי להיזהר מקופי הפרא הרבים החיים כאן, שהקנו למקדש את שמו. בנסיעה קצרה יחסית צפונה ניתן להגיע אל גדות אגם ברטן (Beratan), שם שוכן מקדש האלה אולו דנו (Ulu Danu), המתהדר בגגות הפגודה התמירים והציוריים שלו. באזור הר הגעש באטור (Batur) שורר אקלים קריר מעט יותר, המתאים בין השאר לגידולי קפה.
לשוחרי הקפה ממתינה כאן הפתעה גדולה - קפה לואק (Luwak). זהו קפה מיוחד, המיוצר בעזרתה האדיבה של הלואק, חיה לילית דמוית נמייה. הלואק ניזון מקליפת פולי הקפה המשובחים ביותר, שאותם הוא בוחר על-פי ריחם. פול הקפה עצמו אינו מעוכל על ידו, נפלט עם צרכיו ונאסף. הקפה נחשב למשובח ביותר בעולם ומחירו בהתאם. בחוות שונות ניתן להתרשם מהחיה המנומנמת. תמורת כמה דולרים ניתן לחוות דעה על ספל הקפה.
לא צריך להגיע למקדש כדי להתרשם מאדיקותם של הבאלינזים. ביטויי האמונה, כמו גם נוכחותם של האלים ושל השדים, נמצאים על כל צעד ושעל. מנחות, מעשי ידי הנשים, שנועדו לרצות את השדים ולשובב את האלים, מונחות מדי בוקר לפני כל בית ולפני כל חנות מנחות. הפרחים המונחים בהן מוצעים לאלים, ואילו האורז והסוכריות נועדו לשדים. העיסוק המתמיד של המקומיים בענייני פולחן ואמונה לא צריך להפתיע. "בבאלי יש יותר מקדשים מתושבים", הסביר לי אחד המקומיים.
החיים כהצגה
בין האמנויות הרבות שבאלי מצטיינת בהן גם אמנויות הבמה. יש המון הצגות - ערב רב של מופעים, בעלי אופי דתי ועממי. העלילה של חלקם מתוכננת ומוקפדת ושל חלקם מאולתרת ברוב חן והומור. בדרך כלל תיירות נתפסת כגורם משחית, שמקלקל את התרבות המקומית, אך בבאלי אירע דווקא ההפך. התיירות הרבה היא זו שמסייעת במידה רבה לשמור את מורשת אמנות הבמה הקדומה. לאור דרישת התיירים לצפות במופעים, יש לא מעט בתי ספר שמתמחים בלימוד ריקוד, משחק, איפור והכנת תלבושות. בהופעות השונות ניתן לצפות בבתי המלון ובמרכזים תיירותיים, אבל היפה ביותר הוא לשבת בין המקומיים עצמם ולצפות בהצגה שנערכת במקדש. הצגות כאלה דינן להתחיל באיחור ולהימשך זמן רב, אך זה חלק מהקסם.
זהירות מפני השדים
השמש כבר שקעה, אך המון גדול התיישב על הקרקע בחצר המקדש הרחבה, אף שהייתה לחה מגשם. מנחות מסוגננות, שדמו למגדלי פירות המתקוממים נגד חוק הכבידה, נערמו על במות בשולי הרחבה. על הבמה המרכזית ישב הכוהן, עטוף בכיסוי מיוחד המזכיר קליפת עץ, שמגן עליו מפני השדים. נערות צעירות רקדו בחן, לגופיהן מלבושים מבהיקים ולראשיהן כתרי פרחים.
כל אדם בקהל הצית מקל קטורת ונעץ אותו בקרקע שלפניו, לצד קערת המנחות שהביא עמו. הכוהן נשא תפילות לכל אחד ואחת מהאלים ומהאלות. בהתאם לברכה שנישאה מפיו מיהרו כל אחד מהיושבים בקהל לברור את הפרח המייצג את הישות האלוהית מתוך קערת המנחה, הניף אותו בדממה בין ידיו המוצמדות גבוה מעל לראשו והניחו מאחורי אוזניו. דממה חרישית אפפה את המקום. איש לא דיבר ולא זע, עד שסיים הכוהן את תפילתו, באישון לילה. הייתה תחושה של קדושה אמיתית. הנשים העמיסו על ראשיהן את מנחות הפירות הענקיות ואת הברכות שהכילו. זקיפות קומתן האצילית והמנחות שעל ראשיהן שיוו להן מראה של מגדלים מהלכים. המאמינים שהו במקדש מאז שעות אחר הצהריים, אז הגיעו למקדש במשלחות ציוריות שבהן נשאו מנחות, כלי נגינה וצלמים של ישויות טובות ורעות.
עם זאת, כדי לא ליפול לעולם השדים, הם מנסים להכחיד את ביטויי הרע והחייתי שבהם בדרכים מעניינות. דינה היימן, אנתרופולוגית שהיא גם מדריכת טיולים ותיקה באינדונזיה מטעם החברה הגיאוגרפית, סיפרה לי על מחקריה של האנתרופולוגית מרגרט מיד באי. מיד גילתה שהתינוקות נישאים תמיד בידי אימותיהם או אחיותיהם. התינוקות צריכים לעבור משכיבה לעמידה, תוך דילוג על שלב הזחילה. כששאלה מדוע מונעים מהם לזחול, התברר שבתרבות הבאלינזית זחילה על הרצפה נחשבת לחייתית, ותואמת את התנהגותם של שדים.
היימן סיפרה על מפגש בין מיד למשה פנדלקרייז, מומחה בתנועה ומייסד שיטת פלדנקרייז. החוקרת סיפרה לו שהרקדנים בבאלי טובים מאוד, אך אינם מסוגלים לקפץ מרגל אחת לשנייה. פנדלקרייז אמר לה מיד (מבלי להכיר את מחקרה) ש"זה נשמע כאילו פספסו את שלב הזחילה".
במהלך טקס הפיכתו של תינוק לאדם נותנים לו לטעום מזון מלוח, חמוץ, מתוק וחריף, ומאפשרים לו לגעת בחפצים שונים, המסמלים את היסודות שמהם מורכב העולם ואת מהותו החומרית. בתום הטקס משרטט הכוהן מעגל קדוש, שבו צריכה אם התינוק להניח את רגלי בנה. הרצון להכחדת החייתיות השטנית באדם מתבטא גם בטקסי ההתבגרות שבהם משייפים את ניביו של המתבגר. הניבים מסמלים דמוניות, ולפי האמונה עלולים למנוע מהאדם להגיע בשלום לגלגולו הבא.
למעשה, כל התנהגות בלתי מאופקת נתפסת כחייתית - כך גם כל פעולה ביולוגית, כגון אכילה ועשיית צרכים, ולכן מצניעים אותן. אנו הישראלים, הנוטים להחצנה, צריכים להביא בחשבון שהתרבות המקומית מחייבת להצניע כל רגש (ובפרט שלילי) ולשמור על ארשת כמה שיותר שלווה.
מידע מעשי
ישראלים יכולים להיכנס לאינדונזיה ולטייל בה, אך רק בקבוצה מאורגנת. את האשרה מנפיקים בסינגפור, שדרכה גם טסים. ההליך אורך יומיים עד שלושה ומחייב שהייה באי. כמעט כל חברות הטיולים הגדולות, מהחברה הגיאוגרפית ועד איסתא, מציעות טיולים לאינדונזיה, בשילוב בין באלי לאיים אחרים מהארכיפלג שמרכיב את אינדונזיה ו/או איים סמוכים כמו סינגפור.
