אחרי הצבא התחלתי לעבוד כמדריכת צלילה במועדון צלילה באילת, בהמשך למדתי צילום במכללת הדסה. תמיד השתוקקתי לספר את הסיפור של הים ולהביא קול ליצורים הימיים, על מנת לעורר את מודעות הציבור לבעלי החיים אשר בסכנת הכחדה. התחלתי במסעי עם הקמת עמותת Deep Voice, שתומכת טכנולוגית בקידום מחקר תקשורת הלוויתנים בעולם ועוזרת בשימורם.
לפני כמעט שנתיים הקורונה הגיחה לחיינו ועצרה גם את התוכניות שלי כמעט לחלוטין. חשבנו שלא נטוס יותר לחופשות בשנים הקרובות, אבל אט אט העולם התאושש והחל לשוב למסלולו. גם אם יש תקופות יותר קשות או פחות, עדיין יש תחושה כרגע שהמצב בשליטה ואנחנו יותר מבינים את המחלה ויכולים לחיות לצידה. יעדים רבים נסגרו בעולם לכניסת תיירים, אך למזלנו אחד היעדים שנשאר פתוח הינו האיים המלדיביים. ישראלים רבים מצאו את עצמם נוסעים השנה לשם, והיעד נהיה יותר נגיש וחם מאי פעם.
לפני שבוע התחלתי את עבודת חלומותיי בחברת באדי-דייברס. איאן כספר, המנכ"ל והבעלים, הזמין אותי להצטרף אליו לקבוצה שיוצאת למלדיביים באמצע דצמבר. המקום הזה הוא תמצית החלום הטרופי שיש לנו בראש כשאנו חושבים על אי חולי לבן-בתולי עם עצי קוקוס, ריפים צבעוניים ועשירים בלהקות דגים, כרישים, כרישי לוויתן ומנטות. אני צוללת כבר 20 שנה, צללתי ברוב יבשות העולם, ראיתי המון סוגים של חשופיות, צבים, כרישי לוויתן, כרישים ולוויתנים, אך מנטות עדיין לא ראיתי.
המלדיביים הינה מדינה עצמאית שנקראת רפובליקת המלדיביים, היא מדינת ארכיפלג שמורכבת מאטולים וממוקמת באוקיינוס ההודי ויבשת אסיה. ישנם 1,192 איי אלמוגים שמפוזרים באוקיינוס בקבוצות של 26 אטולים ונמתחים לאורך 871 קילומטרים מצפון לדרום ו-130 קילומטרים ממזרח למערב.
מיד כשנחתתי כבר הרגשתי את מזג האוויר הטרופי המושלם, הגעתי ממדינה קרה ורק חיכיתי להוריד ממני את המעיל. מזג האוויר במלדיביים חם ונעים כל ימות השנה, הוא עומד על בערך 30 מעלות, כך גם כשבאים בשיאה העונה, בחורף שלנו, ניתן להנות מקיץ אינסופי ושמש מפנקת. משדה התעופה אספה אותנו דוני (ספינת צוללים קטנה) והתחלנו בהפלגה של כעשרים דקות לסירה הגדולה עליה נחיה בשמונת הימים הבאים.
זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם האיים, החופים הלבנים ועצי הקוקוס ליוו את ההפלגה והכניסו אותנו לאווירת החופש. ניתן להבחין בעיר מאלה לא רחוק משדה התעופה, כאשר העיר עצמה היא בין הצפופות בעולם מכיוון שכמו בכל מדינה, רוב התושבים רוצים לגור בעיר הבירה. במלדיביים השטח מאוד מצומצם לכן צריך לבנות לגובה, זה מחזה כל כך סוריאליסטי, איים קטנים ושקטים ופתאום מתנוססת לה מנהטן קטנה באמצע האוקיינוס. כשהגענו לסירה הגדולה Emperor Serenity קיבלנו קבלת פנים חלומית עם קוקטייל ופירות טריים חתוכים. הסירה הייתה מדהימה, בין הגדולות שראיתי בספארי צלילות, החדרים משתנים בגודל ובמיקום, והחדרים הגדולים יותר מרגישים ממש כמו סוויטה בבית מלון.
זכינו בבונוס ענק באותו השבוע, הצטרפו אלינו שני צלמים מוכשרים, שמם שרה גוטיאר וניקולי דויטש'. זוג מקסים, הוא צלם וידאו שמצלם להפקות דוקומנטריות והיא צלמת סטילס, מדריכת צלילה ובלוגרית שימור סביבתי מצליחה. הם הכירו באינסטגרם ובדייט הראשון שלהם היא טסה אליו מקנדה לגרמניה לצורך צילומים שהם ארגנו ביחד, מעין סיפור סינדרלה-בת הים מודרני שכזה, והתוספת של שניהם הייתה כל כך משמעותית.
שרה צילמה תמונות סטילס ויצרה לנו זיכרונות ומזכרות של פעם בחיים, היא עשתה פורטרטים מדהימים לכל אחד מעל ומתחת למים. היא הרצתה לנו כיצד להצטלם בצורה מקצועית מתחת למים. בין הנושאים שנלמדו: כיצד לחייך עם הוסת בפה, תנוחות נכונות של צלילה, סידור הציוד שלא יראה מרושל, שלא יהיו בועות שיסתירו את הפנים, כיצד לא לפגוע בעולם החי התת ימי ועוד. ההרצאה הייתה כיפית וחווייתית ושילבה הומור וצילומים מרהיבים שצילמה, והצוללים מאוד נהנו ליישם את מה שלמדו מתחת למים.
לפני כמה שנים היא יזמה פרויקט שבו היא צוללת בכל שבעת היבשות ללא שימוש בפלסטיק, ואותו היא תעדה לרשתות החברתיות, מאז היא נהפכה לבלוגרית בעלת מספר רב של עוקבים ברשתות החברתיות. היא הקימה חברה שמייצרת שקית אשפה ממוחזרת שמתלבשת על החליפה כחלק מהציוד ובכך ניתן לאסוף אשפה מהצלילה. בבלוג שלה ובהרצאות, היא מפיצה את האהבה לים ולשימור הסביבתי שלו.
בסוף השבוע היא הכינה לנו הרצאת בונוס בה היא הסבירה בפשטות את הנזק הסביבתי של הפלסטיק ומה כל אחד מאיתנו יכול לעשות בשביל לעזור במאמץ המשותף בשמירת הים, בשביל שנציל את בעלי החיים המצויים בו ולא נאבד את כל העושר התת ימי שאנחנו נהנים ממנו כל כך בתור צוללים ואנשי ים. לדוגמא, לאסוף זבל מהים, להצטרף לניקוי חופים מאורגן, לשמור מרחק גדול מהאלמוגים והיצורים החיים, לא להפריע להם בזמן האכלה או ניקיון ועוד.
ניקו היה אחראי על צילום הוידאו, תיעוד רגעים קסומים והפקת סרטון מסכם של כל חוויות השבוע. בערב האחרון עשינו הקרנה של הסרט והחיוך פשוט לא ירד לי מהפנים כל הצפייה, הסרטון תיעד את השבוע בצורה כל כך כנה ורגישה. זו מזכרת לכל החיים שתלווה אותנו ותהיה שם בשביל להזכיר לנו רגעים מיוחדים. כמו שרה, הוא גם שיתף אותנו בידע שלו, ועשה לנו הרצאה על צילום וידאו תת ימי, כיצד לצלם עם מצלמה פשוטה, כדוגמת גו פרו ולהוציא תוצאות מקצועיות, עם דגש על תאורה, זוויות צילום, קומפוזיציות ועוד.
ביום השני התחלנו את שבוע הצלילות שלנו. הצלילה הראשונה נקראת "צ'ק דייב" - צלילת בדיקה, המטרה של הצלילה הזו היא לבדוק שכל הציוד מתאים לכולם, שאין תקלות, שכולם מרגישים בנוח במים וזוכרים את כל מה שצריך לדעת לקראת הצלילות הבאות. צללנו באתר שנקרא Fish Factory, והתחלנו את הצלילה מהעומק ולקראת אמצע הצלילה הגענו קרוב למפעל הדגים. ממש בעומק של שמונה מטרים נתגלה לעינינו מחזרה מרהיב של עשרות טריגונים ששוחים סביבנו במעגלים, תוכינונים, דגי מלאך ועוד. הראות הייתה מדהימה והמחזה היה בדיוק מה שהיינו צריכים בשביל להיכנס למצב רוח הנכון ולהתכונן לכל מה שמחכה לנו בהמשך השבוע.
ביום הבא זכינו לפגוש את המנטות, הן דגי סחוס ממשפחת הטחניים. כשהן שוחות במים, הן נראות כאילו הן מעופפות, בעזרת מוטות הכנפיים האדירות שלהן שיכולות להגיע עד לכשניים וחצי - שלושה מטרים. הן חיות כל כך נעימות ועדינות, ולחזות בהן מקרוב מעופפות לידך או מעליך, זו אכן חוויה מסעירה. יש להן את המוח הגדול ביותר (יחסית לגודל הגוף) מכל הדגים. הן ניזונות מפלנקטונים, סרטנים קטנים וביצי דגים. הן מסננות את האוכל דרך מסננות בצידי ראשיהן ודרך מזיפות (כמו שיניים מקרטין שעוזרות לתהליך הסינון).
בזכות מנהל הספינה גבריאל, שגילה את תחנת הניקיון הזו של המנטות, שלא נמצאת במסלול הקבוע של שאר ספינות הצוללים, הגענו לאתר צלילה סודי. זכינו להיות שם לבד, ללא קבוצות נוספות. איך שנכנסנו לצלילה הרגשנו את הזרמים התת ימיים שסוחפים אותנו. אותם זרמים שהמנטות נהנות מהן בשביל להגיע לתחנת הניקיון.
לאחר כשלוש דקות שחיה המנטה הראשונה הגיעה ושחתה לכיווננו, כאילו באה לבדוק מי המבקרים החדשים ולהגיד שלום. מיד אחריה הגיעו עוד שלוש מנטות ומהר מאוד שמנו לב שהן נמצאות בכל עבר. בשביל לא להפריע להן בניקיון הפרזיטים, שמרנו מרחק וקשרנו את עצמנו עם חבל לריף. כך יכלנו להנות מהמחזה, ללא מאמץ של שחיה נגד הזרם ובלי לפגוע בריף. אנחנו קוראים לזה מנטה TV, נשארים בנקודה אחת וצופים במנטות בסביבתן הטבעית.
באותו היום זכינו לראות גם עשרות כרישים מסוג Grey Reef, Black Tip, Silver Tip and White Tip. הגדלים של הכרישים השתנו, החל מכריש קטנטן באורך חצי מטר עד כריש ענק באורך שלושה מטרים. המחזה של עשרות כרישים שוחים הלוך חזור מולך, הוא פשוט חוויה שאי אפשר להסביר במילים. טורף-על כל כך מתוחכם, מהיר וחזק, שניתן לצפות בו מכל כך קרוב, משרה תחושה עוצמתית, ולזה מתווספת הידיעה שאם שומרים מרחק ולא גורמים להם לחוסר נוחות, הם לא יתקפו, ולכן אפשר להישאר רגועים גם כשצוללים לידם.
יום למחרת זכינו לשחות עם הדג הגדול בעולם, הכריש הלוויתני המפורסם. למרות שמו, הוא אינו לוויתן, הוא סוג של כריש, ניזון מפלנקטונים זעירים ואינו מהווה סכנה לצוללים. הוא יכול להגיע לאורך של עד שלושה עשר מטרים. הכריש שאנחנו ראינו בצלילה היה צעיר יחסית, רק חמישה מטרים, הוא היה מרשים, קל לזהות אותו בזכות גודלו. בהתחלה ראינו צללית ענקית ולא מזוהה, ולאט לאט כשהוא התקרב אלינו, ראינו אותו יותר בבירור וניתן היה לזהות את הנקודות הלבנות הבוהקות שמקשתות את גבו.
לכל כריש לוויתני יש טביעה ייחודית של הנקודות שעל גבו ולכן ניתן לזהות אותם על פי כך. בזכות המיקום המרכזי בנתיבי הנדידה של קבוצות הכרישים השונות, ניתן לצפות בהן בכל עונות השנה, וזהו מאפיין מאוד נדיר וייחודי לאיים המלדיביים. גבריאל המדריך ביקש מאיתנו לצלם אותם ולשלוח את הצילומים לעמותת מחקר מקומית שעוסקת באיסוף מידע וזיהוי הפריטים הייחודים, ובכך הם יכולים לעקוב ולדעת מה מצבם ומתי הם פוקדים את האזור.
זה היה שבוע מדהים שלא יישכח לעולם, כך אמר לי אחד הצוללים בסוף השבוע. המשפט הזה נשאר לי בראש ומהדהד מאז, אני כל כך שמחה שזו ההרגשה שהאנשים יצאו ממנה בסיום הטיול, ואני חולקת אותה ביחד איתם. היינו קבוצה של כשלושים צוללים ישראלים שצוללים ביחד כבר שנים רבות, והתפעלתי לראות את החיבור המדהים שיש בין האנשים האלה. כיצד כולם מכירים אחד את השני, יש להם את הבדיחות שלהם והם דואגים אחד לשני מעל ומתחת לפני הים.
הגשמתי חלום, הגעתי לאחד המקומות הכי קסומים בכדור הארץ, ראיתי להקות ענק של כרישים, דגי שונית טרופיים, חתולי ים, כרישי לוויתן, צבים, חשופיות, שושנונים בצבעים זוהרים והכי חשוב – עשרות מנטות ענקיות ששחו מעלי. כל מה שנותר לי זה לספור את הימים עד הפעם הבאה שאשוב לצלול שם.