"זוכר שסיפרת מה ממש בא לך לעשות" זוגתי שאלה ביום נישואינו האחרון וגם דאגה לענות: "זה היה משהו עם בארט וקולדפליי". כך, לאחר שרק חזרנו מהמסע המשפחתי בתאילנד והופ טרללה מצאנו את עצמנו בחופשה זוגית, כזו שלא הייתה לנו מעל עשור, בפריז. הלו"ז של הארבעה ימים שילב בתוכו היסטוריה, קולינריה, צילומי רחוב ובונוס מיוחד: הופעה של קולדפליי. ובמילים שלהם – paradise.
בדרכנו אל בירת השיק והפאסון, נתב"ג קיבל את פנינו בלי מסיכות אבל עם תורי ענק שגרמו לנו לוותר על הדיוטי בגלל דחייה של שעתיים בטיסה ועיכובים בשרשרת החיול של הטיול. ערימות של עגלות בדרך מאששות את תחקיר המזוודות וזה הזכיר לנו שלואו קוסט יכול להיות יקר.
אחרי נחיתה בשדה התעופה אורלי (האחות הקטנה של שארל דה גול), פוסטרים של רונית אלקבץ וסרט היומנים שיצר אחיה שלומי קישטו את קירות המטרו שפשוט אי אפשר בלעדיו. "בונז'ור", יהודית מלמרשטיין, מורת דרך מקומית, קיבלה את פנינו עם דאורדורנט ומים צוננים להעביר את החום של הקיץ. "לפחות משלושים אחוז מתושבי פריז יש רכב", היא מספרת לנו במהלך סיור בעיר. "אן הידאלגו, ראשת העיר ממוצא ספרדי, דואגת להביא את הבשורה הירוקה למרות זעמם של תושבי העיר - מתחבורה ירוקה ועד מיון סוגי הזכוכית למחזור", היא מסבירה לנו בחזית בנין העירייה, מתחת לשלט הנושא את סיסמת העיר: "מטלטלת לא שוקעת".
2.2 מיליון תושבים מפוזרים כאן בין עשרים הרובעים של עיר האורות שעוד שנתיים תארח את המשחקים האולימפיים. נהר הסיין חוצה את לב העיר ממזרח למערב, מזוהם בגלל מפתחות מנעולי האוהבים המושלכות אליו. 65 טון מנעולים על גשר המנעולים פון דז ארטס (Pont des Arts) כמעט והקריסו אותו.
"הצרפתים הם כמו ברושים", טען סארטר, "מתכופפים קצת עם הרוח וממשיכים". ויהודית המדריכה מחזקת: "באופן כללי הם לא אוהבים חידושים, הם שונאים את הפירמידה בחזית הלובר וגם העיצוב המוחצן של הפומפידו לא בא להם טוב בעין".
"אסור לשלוח כאן מיילים אחרי שבע בערב"
יהודית עברה לכאן בשנת 2001, אחרי שקיבלה הצעה שקשה למורה חיפאית לסרב לה - לרכז את לימודי המתמטיקה בבית הספר הישראלי בפריז. אנחנו נעמדים לא הרחק מכנסיית נוטרדאם, מקבלים הסבר על הבניה המיוחדת, הויטראז'ים, השריפה הגדולה ב-2019 והחיבור לגיבן של ויקטור הוגו. הזווית החינוכית מגיעה כמה מטרים משם ליד העץ העתיק בעיר (1601) בו אנדרטה צנועה עם שמות הילדים שנלקחו בוקר אחד אל מחנות ההשמדה ולא חזרו.
"לימודי פילוסופיה הם חובה כאן, אם נכשלת עליך להשלים את כל הבגרויות מהתחלה", מחדשת לנו המחנכת לשעבר, שכיום מחלקת את חייה בין פריז, פראג וחיפה. לא פלא שעמנואל מקרון, נשיא הרפובליקה התחתן עם המורה שלו.
"חוק עזר מקומי אוסר לשלוח מיילים אחרי שבע בערב, בחברות מסחריות ישנם שרתים שעושים זאת", מנחמת אותנו יהודית במודעות סוציאלית. "בזמן שאצלנו מדברים על הדלק, מה שהוביל למהפכה ההיא היה דווקא המס על המלח של המלך. כיום משלמים פה מס על חלונות ודלתות, לכן תוכלו לראות בעיר פתחים חסומים או מושחרים".
"אפילו את האבנים הביאו לפה במזוודה מירושלים"
שיט על הסיין (The Seine) זו חוויה בהחלט מומלצת. אם תעשו אותו בזמן השקיעה תוכלו ליהנות בשעה 23:00 מנצנוץ המגדל של גוסטב, האייפל, שנבנה לקראת תערוכה מקומית ומה שהציל את פירוקו היה משדר הרדיו בקצהו. בנייתו ערכה כשנתיים, וכיום זהו משך עבודות התחזוקה שהוא עובר פעם בשבע שנים. ניתן לטפס עליו במעלית או במדרגות (700 כאלו עד לקומה השנייה). אנחנו ניסינו וממליצים על שער הניצחון – פחות מדרגות ופנורמה מעולה על העיר, כולל ריבולי 59 – גלריה עכשווית עם אומנים בשעת פעולה.
הזוגה שריינה מבעוד מועד מקום במסעדת "שבור" של אסף גרניט, ששובר כמה מוסכמות בבירת הקולינריה ומביא אליה את מחנה יהודה כדי לקטוף כוכב מישלן עם פילוסופיית הסעדה יוצאת דופן. מעבר לאוכל זו החוויה החושית: הסיפור, המסע, הכלים ומעליהם השירות. יותם, שהגיע מכפר ורדים: "ברוכים הבאים לכאן ולעכשיו, מוזמנים לעלות על הגשר בין ירושלים לפריז". "אפילו את האבנים הביאו לפה במזוודה מירושלים", מסביר איגור, לוחם נוסף בסיירת האוכל המקומית. לא זול כאן, אבל שווה כל יורו.
עם האוכל בא התיאבון: את היום הבא פתחנו בסיור קולינרי ברובע המארה (ביצה בצרפתית) עם ליאת לוי, שהגיעה לכאן מחולון לפני 7 שנים עם בן זוגה שפתח סניף של המזנון הצרפתי וממש בקרוב פותח משהו משלו - בון שאנס. ליאת מחברת בין תוצרת כחול לבן למסעדות מקומיות ובין מסעדות מקומיות לתיירים מופתעים מישראל, למשל בנוגע למולדת הבגט והקרואסון שמקורם בכלל בבירת אוסטריה. עוד פרט מעניין הוא שהתקן לבגט, שהמקומיים מאמינים שהומצא בזמן המלחמות של נפוליאון שהכריח את הצבא להסליק מזון מתחת למדיהם, הוא 65 ס"מ ו-250 גרם.
הדוז פואה שלנו בסיור הקולינרי ניתן לשלוש שמות שנצרבו אצלנו בזיכרון ובלשון, חגיגה לאינסטגרם ולחיך:
ז'אק ז'אנה MOF (אחד מבעלי האומנות הטובים בצרפת) החליט שהוא עושה שלושה דברים הכי טוב, "ברמה של בית מרקחת", כפי שליאת מגדירה זאת: כרמל, שוקולד ומרמלדה, מעבדה.
לורן דובאה, עושה את זה עם גבינה: "לכל גבינה יש את הזיכרון שלה", מסבירה לנו ליאת ומשתמשת במינוחים כמו פירמידת טעמים וגבינה מתמסרת. ישנן גם כאלו כנראה.
מעבדת הגאון של כריסטוף אדם (כך הוא מכנה את עצמו) מתייחס אל קינוחים כמו אל תכשיטים, כמו שאף אחד לא עושה, למשל אקלר (ברק בצרפתית) פסיפלורה פטל/לימון יוזי אקלר ד'וזו'ני.
"אם תסתכל על כל פריט בלובר במשך שלוש שניות תצא מכאן אחרי שלושה חודשים"
בין לבין דילגנו בין מיני אחוזות בטבורה של העיר. את הראש הנחנו במלון פונקציונלי קרוב למטרו ברובע פיגל (Pigalle), החלונות האדומים בגרסה הפריזאית, יש שיגדירו את הבמקום כגיהינום. את גן העדן (לשופינג) מצאנו בגאלרי לאפייט (Galeries Lafayette).
אתנחנא מוזיקלית: קולדפליי היא כנראה להקת האצטדיונים הטובה בעולם. הטור הנוכחי כלל 4 הופעות בסטאר דה פראנס (80 אלף מקומות). Everyone is an alien somewhere נכתב על חולצתו של סולן הלהקה כריס מרטין,שמעבר למסרים של שלום ואחווה (שבגינם כנראה לא תהיה הופעה בארץ הקודש) הוא דאג לקדם עם בנדנה בצבעי דגל אוקראינה גם את ערכי איכות הסביבה, בעזרת קולטנים מיוחדים שמתרגמים את קפיצות הקהל לאנרגיה. קונפטי, בלונים, כדור דיסקו ענק שצובע את הכל וצמיד לכל צופה, נותן לעיר האורות משמעות עכשווית. "הוא צריך להנהיג את העולם" קובעת אשתי אבל למה לי פוליטיקה עכשיו: "If want love be love if you want peace be peace".
שרויים באופוריית החופש, השוויון והאחווה של המהפכה הצרפתית אחרי הופעה של קולדפליי (הצרפתים מכנים זאת רנדה וו), פגשנו את לירן הוטמכר. לפני 16 שנים הוא עזב את חולון לטובת לימודי קולנוע בעיר, הכיר מקומית, חוזת טרנדים בחברת קוסמטיקה עולמית, שגרמה לו להשתקע בטריקולור. בין הצעות נישואין שהוא מצלם, הוא פגש אותנו 13 שנים אחרי, ליום ארוך בפינות הקסומות של העיר הרומנטית בעולם באפס מאמץ. על בטן מלאה (מהארוחות) הוא שיתף מה זה להיות ישראלי ומה המשמעות של למזוג כמו יהודי בעיני המקומיים.
רגע לפני שמכבים את האור בפרמידת הלובר, ביקרנו במקום ששימש בעבר כארמון המלוכה והפך למוזיאון המתוייר בעולם, בו יש 35 אלף פריטים. "אם תסתכל על כל פריט שלוש שניות תצא מכאן אחרי שלושה חודשים", חישב לירן והוסיף עצה חשובה על איך להגיע למקום הכי גבוה בפריז - קתדרלת הסקרקר במונמנטר בלי לעלות מדרגות: הסוד עובר ביעדים מעניינים כמו הבית של דלידה, לוקיישן באתר הצילומים של אמילי ומסעדה ורודה עם הבעלים אלכס שמזהה אותך לפי המבטא של המילה הראשונה.
הטיול בבירה הצרפתית הגיע לסיומו דווקא בארוחה איטלקית בשדה התעופה. "אין פה פאסט-פוד, הם לא מאמינים בזה", טענה האהובה וגם אין קפה טוב. גם בטיסה זרה שמלאה בישראלים עדיין מוחאים כפיים, הבאנו שלום עליכם.