קייפ ורדה (Cape Verde) שוכנת במי הספיר של האוקיינוס האטלנטי, כ-350 קילומטרים מחופי מערב אפריקה. מדינת הארכיפלג הזו היא גן עדן וולקני, המורכב מעשרה איים געשיים ושמונה איונים, מציע שילוב שובה לב של נופים עוצרי נשימה, מורשת תרבותית עשירה, ושטיח צבעוני של מוזיקה ומסורות.
למרות שהיא כנראה אחת מהנקודות היפות והמיוחדות בעולם, לא הרבה אנשים שמעו על כף ורדה. היא די מבודדת מבחינה גיאוגרפית והאופי הייחודי שלו מנתק אותו במידת מה מיבשת אפריקה מבחינה תרבותית. יחד עם זאת, בשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מגלים את הארכיפלג, כשבשנת 2023 ביקרו בו 900-920 אלף תיירים, ובשנת השיא הקודמת של 2019, ביקרו בכף ורדה 820 אלף תיירים. בהתחשב במוצאם המגוון של המבקרים, המטרה של הממשלה המקומית היא לעלות יותר במספר התיירים ולהגיע למיליון.
אי שחושל במאבק
בעוד שהתיעוד הרשמי מצביע על המאה ה-15 כשחר ההיסטוריה המתועדת של כף ורדה, קיימות גם תיאוריות של פעילות קודמת שכמה היסטוריונים משערים שיורדי ים קדומים, כמו הפיניקים או אפילו מלחים מהחוף המערבי של אפריקה, אולי נתקלו באיים הלא מיושבים האלה הרבה לפני כן. עם זאת, היעדר ראיות קונקרטיות מותיר את התיאוריות הללו עטויות בערפילי הזמן.
בשנת 1460, מעטה האפלה התרומם כאשר מגלי ארצות פורטוגלים, דיוגו רודריגש ואנטוניו דה נולי, דרכו על חופי הארכיפלג. האיים, נטולי תושבים באותה תקופה, נתפסו כנקודת עצירה אידיאלית לספינות שהפליגו בין אירופה לאפריקה. זה סימן את תחילתה של התקופה הקולוניאלית הפורטוגלית, שתעצב את מהלך ההיסטוריה של כף ורדה במשך מאות שנים קדימה. הפורטוגזים הקימו יישובים באיים, והציגו יבולים אירופיים, בעלי חיים ומבנים אדמיניסטרטיביים. עם זאת, תקופה זו התאפיינה גם בסחר העבדים הטרנס-אטלנטי, פרק אפל שהותיר השפעה מתמשכת על כף ורדה. הארכיפלג הפך למרכז לוגיסטי מכריע, שמילא תפקיד בהובלת אנשים משועבדים מאפריקה ליבשת אמריקה.
כשרוחות השינוי שטפו את הגלובוס במאה ה-20, הכמיהה להגדרה עצמית החלה להתעורר בלבבות העם של כף ורדה. המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה (PAIGC), בראשות אמילקר קברל, התגלתה כקול רב עוצמה לשחרור. באמצעות משא ומתן שליו ותמיכה בין-לאומית, כף ורדה השיגה סוף סוף עצמאות מפורטוגל ב-5 ביולי 1975, מה שסימן רגע מרכזי בתולדותיה.
למרות התמודדות עם אתגרים כמו בצורת חוזרת וניווט במורכבות הפיתוח הפוסט-קולוניאלי, כף ורדה התגלתה כמגדלור של דמוקרטיה ויציבות באזור. האומה רדפה באופן פעיל אחר גיוון כלכלי, תוך התמקדות בתיירות, אנרגיה מתחדשת ותעשיות מבוססות ידע.
חיזוק הקשרים: ישראל וכף ורדה בשותפות הולכת וגדלה
כף ורדה וישראל יצרו בשנים האחרונות מערכת יחסים של שיתופי פעולה גוברים ועניין הדדי. שתי המדינות הכריזו על יחסים דיפלומטיים ב-1992, והניחו את הבסיס למעורבות עמוקה יותר במגזרים שונים. ישראל מילאה תפקיד בפיתוחה של כף ורדה, וחלקה את המומחיות שלה בניהול מים וטכנולוגיות חקלאיות. תמיכה זו חיונית עבור מדינת הארכיפלג הצחיחה ושתי המדינות גם בוחנות שיתוף פעולה באנרגיה מתחדשת וחדשנות.
בעוד שנפחי הסחר נותרים צנועים, קיים פוטנציאל לצמיחה באזורים המיטיבים גם לישראל וגם לכף ורדה. בנוסף, חילופי תרבות ופרויקטים חינוכיים נמצאים במגמת עלייה, ומתפתחים קשרים בין העמים.
על הבמה הבין-לאומית, כף ורדה החלה להתרחק מדפוסי ההצבעה המסורתיים שלה, שלעתים קרובות צידדו בעניין הפלסטיני. כף ורדה, מדינה נוצרית ברובה, מונה כ-590,000 תושבים, היא אחת מהמדינות אליהן התקרבה ישראל בשנים האחרונות באפריקה. שינויים אלה מסמנים פוטנציאל לשיתוף פעולה חזק יותר בפורומים בין-לאומיים בנושאים כמו שינויי אקלים ובעיקר בביטחון וטכנולוגיה.
היחסים בין ישראל לכף ורדה אינם חפים ממורכבויות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נותר נושא רגיש, והשינוי של כף ורדה באוריינטציה של מדיניות החוץ הוא רק בראשיתו. עם זאת, מסלול היחסים נראה חיובי, ובעוד שכף ורדה שואפת לגוון את השותפויות הבין-לאומיות שלה וישראל מרחיבה את היקף החשיפה הדיפלומטית שלה באפריקה, האינטרסים המתלכדים שלהן יוצרים פוטנציאל משמעותי לצמיחה.
ממלכה של הרים, ים וירוק
כשמדברים על כף ורדה, חושבים על קולה החם של סזריה אבורה, "הדיווה היחפה", שחשפה את קסמי הארכיפלג שלה שבו משגשגת תרבות מעורבת עם השפעות אירופיות, אפריקאיות ולטיניות. החופים העצומים ואורח החיים העדין שלו מושכים מטיילים המחפשים רגיעה ושמש.
כיום, בין עשרת האיים שלה הממוקמים באטלנטיק, הפעילות התיירותית בכף ורדה מתרכזת בעיקר באיים סאל (Sal) ובואה ויסטה (Boa Vista), המוקדשים לתיירות על שפת הים ושהייה בסגנון "הכל כלול". על מנת לערב עוד יותר את האוכלוסייה בקבלת פני המבקרים שבאים ומחפשים שהות אותנטית יותר, האי סנטו אנטאו (Santo Antão) פנה לתיירות אקולוגית.
באי סנטיאגו (Santiago) נמצאת בירת כף ורדה פראיה (Praia), כמו גם שרידי הבירה הישנה. פראיה הפכה לבירת המדינה בשנת 1770 והיא ממוקמת בחופים הדרומיים של סנטיאגו ומילאה תפקיד חשוב בסחר בעבדים. העיירה ריביירה גרנדה (Ribeira Grande), ששמה שונה לסידאדה וליה (Cidade Velha), היא העיר הקולוניאלית הראשונה שנבנתה על ידי האירופים באזורים הטרופיים. כמה קילומטרים מפראיה נשתמרו שרידים חשובים, כולל מבצר מלכותי.
האי הוולקני פוגו (Fogo) מוערך על ידי מטיילים, ובו הנקודה הגבוהה ביותר באיי כף ורדה. הר הפיקו דו פוגו (Pico do Fogo) חולש על הארכיפלג של כף ורדה עם 2,829 מטרים של גובהו והר הגעש הפעיל ותחתיו בכפר הקטנטן שה דס קלדיירס (Chã das Caldeiras) ופארק טבעי. סאו פיליפה (São Filipe) היא עיירה במערב האי עם מרכז היסטורי מהמאה ה-19 עם בתי סוברדוס, אחוזות קולוניאליות ישנות וצבעוניות בגווני פסטל.
בואה ויסטה (Boa Vista) הוא אי שובה לב בארכיפלג ומושך רבים מהמטיילים עם החופים הבתוליים, הנופים המדבריים והקסם הנינוח שלו. באי יש דיונות ענק עם חולות זהובים שמתאימים להרפתקאות, ובין היתר גם טבילה תרבותית במסורות של האי או רביצה על החופים מול האוקיינוס שמימיו בצבע טורקיז.
האי סאל הוא הפופולרי ביותר בכף ורדה, והוא מתגאה בכמה מהחופים המדהימים ביותר בעולם. חוף סנטה מריה (Santa Maria), עם החול הלבן והגלים העדינים שלו מושלם לשיזוף, לשחייה ולבניית ארמונות חול. גולשי עפיפונים וגולשי רוח נוהרים לחוף פונטה פרטה (Ponta Preta), הידוע ברוחות עקביות ובגלים המאתגרים שלו. מעבר לקו החוף כדאי לגלות את הקסם הייחודי של האי והעיירה ההיסטורית אספרגוס (Espargos), בירת האי. באי שוכן גם Salinas de Pedra de Lume, אגם מלח עצום בו ניתן לצוף, וגם מסלול בוראקונה (Buracona), לוע געש טבעי עם אגם נסתר הנגיש ברגל.
לא רק הנופים של כף ורדה מרשימים, אלא גם אנשי הארכיפלג שידועים בחום ובאירוח שלהם. החיוכים מסבירי הפנים והטבע האמיתי שלהם מוסיפים שכבה נוספת של קסם לחוויה, עם ברכות "בום דיא" (בוקר טוב) או "בואה טארדה" (צהריים טובים) ושיחות ידידותיות עם מקומיים ששואפים לחלוק את התרבות והסיפורים שלהם.
איך מגיעים לכף ורדה?
הגעה לכף ורדה מישראל מצריכה טיסת המשך אחת לפחות, שכן אין טיסות ישירות בין שתי המדינות. הדרך הפופולרית ביותר היא טסה מבירת פורטוגל ליסבון ישירות לאחד מנמלי התעופה של כף ורדה שפרוסים בין האיים. המרכזי ביותר מהם הוא (ASA) Amílcar Cabral International Airport שממוקם על האי סאל, ומשם אפשר לנסוע במונית לעיירה התיירותית סנטה מריה בנסיעה של 20 דקות.