אני אורזת תיק גב קטן ודוחפת דרכון, בגד ים וכפכפי ים, לצד חולצה ארוכה וגרביים חמות – כי מי יודע איפה אני הולכת לישון הלילה? זהו זה, היום אני נוסעת לנתב"ג ועולה על הטיסה הזולה ביותר שאני מוצאת. אני הולכת לבדוק האם הקלישאה שגדלנו עליה בסרטים נכונה, והאם לקנות טיסה בספונטניות מוחלטת בשדה תשתלם לי לכיס ולנשמה. ההתרגשות והפרפרים בבטן במונית בשיאם, כשהמוח עוד לא מצליח לעבד את האירוע המטורף הזה שאני הולכת לצאת אליו.
> לפני שש שנים: זה מה שקרה כשניסינו לקנות כרטיס ראשון לא משנה לאן
המסע המשונה שלי אחרי כרטיס זול וספונטני מתחיל כשאני מגיעה ביום חמישי בשעת צהריים לטרמינל 3, קומה 2, כניסה 23. בעבר הכניסה הזו הובילה אנשים ישירות לדלפק "הדקה ה-90", בו ידוע שנמכרות טיסות במחיר זיל הזול לספונטניים שבנינו. אני ניגשת לדוכן במקום של חברת נסיעות, ושואלת את העובדת האם "כאן מוכרים כרטיס ברגע האחרון"?. היא צוחקת לי בפנים, ועונה שלא. אני שואלת אותה לאן ללכת, והיא מפנה אותי למודיעין שבקומה 3 בנפנוף.
כשאני עדיין אופטימית, אני עולה לקומה 3 ומגיעה למודיעין הממוקם בין דלפקי הצ׳ק אין. אני שואלת את העובד אם הוא יודע איפה קונים כרטיס ברגע האחרון – וכאן החלום ממש נשבר. "אין יותר אפשרות מאז הקורונה לקנות כרטיסים ברגע האחרון בשדה. הדלפק של הדקה ה-90 נסגר. הדרך היחידה שלך לקנות כרטיס היא א-ך ו-ר-ק באינטרנט", הוא מסביר. אני שואלת אם יש אפשרות בכל אופן לקנות מנציגי החברות בעמדת שליחת המזוודות, והוא חוזר על דבריו, הפעם במעט חוסר סבלנות: "אמרתי לך שאין שום אפשרות בשדה. רק באינטרנט".
שנייה לפני שאני מוותרת ממש מהר על החלום הרומנטי שלי, אני מחליטה לנסות את מזלי בפעם האחרונה, ולנסות בכל מקרה לרכוש כרטיס בעמדת הצ׳ק אין של המזוודות, בקומה 3. אני ניגשת לאחת מדיילות הקרקע בתחילת התור ושואלת "אני בלי מזוודה. אני יכולה לדלג על התור רק כדי לקנות כרטיס לטיסה של אל על שיוצאת לרומא"?. הדיילת המבולבלת לא יודעת איך בכלל לעכל את השאלה המטורללת שלי, ומבקשת עזרה מדייל אחר.
כאן נחשפה בפניי השיטה לקניית כרטיס ברגע האחרון בשדה, וזאת על אף שאנשי המודיעין טענו בפני רק לפני רגע שאין שום אפשרות כזו. "תעברי את התור ותפני במסדרון שמאלה, את יכולה לקנות במשרדים של אל על", הוא אומר לי. כשאני שואלת אותו איך לעקוף את כל התור הענק הזה, הוא אומר לי פשוט לעבור מתחת לסרטים המסומנים. אז כמו ישראלית טובה, עקפתי את כל שורות התור והלכתי אל עבר הלא נודע שמאחורי דלפקי הצ׳ק אין.
אני מגיעה למשרדים קטנים של חברת אל על, שממוקמים בתוך חדר קטן בין אזור הצ׳׳ק אין לבידוק הכבודה האישית. כדי להגיע לשם צריך לעבור בין מסדרונות צרים, והדבר האחרון שאתה חושב כמבקר בשדה הוא להיכנס לשם. אני שואלת את העובד בחדר "שירות לנוסע" אם יש אפשרות לרכוש כרטיסים ברגע האחרון, והוא מפנה אותי לעוד הליכה קצרה בין הסמטאות.
סוף סוף, אני מגיעה לדלפקים של חברת אל על. עד היום כשראיתי את המקום הזה בשדה, הייתי בטוחה שמדובר בשירות לנסיעות עסקים או לעובדי החברה. אחרי כל ההליכות והחיפושים, אני שואלת את דייל הקרקע בעמדה בחוסר אונים ממש "כאן מוכרים כרטיסים ברגע האחרון?", והוא עונה לי בחיוך – "בהחלט!".
"כל יום אנשים באים ומבקשים כרטיס ברגע האחרון"
על טיסה לרומא שיוצאת בשעה 18:00 בחמישי וחוזרת ביום ראשון בשעה 9:45 בבוקר, צריך לשלם 568$ לאדם בלי מזוודה. שאלתי מה הטיסה הזולה ביותר אם אני מחפשת חופשה קצרה לסופ"ש? הוא ציין שלמילאנו המחיר יעמוד על 348$ לאדם.
> אחת ולתמיד: לקנות דקה ה-90 זה לא זול
למה זה כזה יקר? "זה לא זול לקנות ברגע האחרון, ככל שיש פחות כרטיסים המחיר יותר יקר", הוא מסביר. שאלתי איך זה שבדלפק הישן של הדקה ה-90 המחיר היה זול יותר? "הם היו קונים את כל הכרטיסים למטוס מסוים מחברה מסוימת, ואז הם היו צריכים למלא את כל הטיסה. בגלל זה הם היו מוכרים ברגע האחרון בזול".
מתברר שאני לא המטורפת היחידה שמגיעה ככה לשדה בספונטניות. "מלא אנשים באים ומבקשים כאן כרטיסים ברגע האחרון. כל יום אנשים באים לכאן ואנחנו עוזרים להם", אומר האיש בעמדה. וכל זאת – על אף המחירים הגבוהים. בכל זאת לדבריו, המחיר זהה באינטרנט ובשדה, כך שזה לא משנה אם רוכשים ממנו או באתר.
אני שואלת אותו אם יש עוד דלפקים של חברות אחרות, והוא מסביר שלפעמים נפתחים דלפקים אחרים, בהתאם לטיסת שמתקיימות באותו היום. בכל מקרה, מדובר רק בחברות סדירות ולא בטיסות Low Cost, ולכן המחיר הגבוה. הוא מכווין אותי לאן ללכת בסמטאות בקומה – וכאן המסע כבר מקבל זווית משונה לחלוטין. פתאום נגלה בפניי שילוט ל"דלפקי כרטוס", שילוט שלא היה ניתן לראות מחוץ לסמטאות והאולמות הקטנים הממוקמים באזור. אני הולכת בהתאם לשילוט עד שאני מגיעה לדלפקים שנראים כאילו הם נלקחו משנות ה-80. דלפקים שברובם נטושים, ריקים מאדם, עם דפי A4 עליהם כתובים שמות של חברות תעופה שלא שמעתי עליהן מימיי.
שלושה אנשים שמחפשים טיסה דרך Ethiopian Airlines יחד עם עוד שני נוסעים שמנסים לשדרג את כרטיס הטיסה שלהם למדריד עומדים בתור מאולתר בדלפק המשונה. אני שואלת אותם איזו חברה מוכרת כרטיסים, ואחרי בירור קצר אני מבינה שנמכרים כאן כרטיסים לטיסה למדריד מטעם חברת Air Europa.
אני מגיעה לדלפק בתורי, ושואלת את העובד המבוגר הישראלי אם יש אפשרות לקנות כרטיס ברגע האחרון. הוא שואל אותי מתי אני רוצה לחזור לישראל, וכדי שתבינו עד כמה האירוע הזה היה משונה - כשאני אומרת לו שאני רוצה לחזור ביום ראשון הוא שואל "איזה תאריך זה? אין לי פה במחשב לוח שנה". בכל מקרה, המחיר לטיסה למדריד לאדם בלי מזוודה עומד על לא פחות מ-624$. הוא ממליץ לי: "תקני דרך סוכן, זה יהיה יותר זול, אבל רק לא דרך אתרים מוזרים באינטרנט. או דרך האתר הרשמי של החברה, או דרכי, והכי טוב דרך סוכן".
אני ממשיכה ללכת במסדרון הדלפקים הנטושים עד שאני רואה עוד דלפק אחד מאויש בעובדת, עם תאורה מקרטעת למדי בפנים. כשאני שואלת את העובדת אם יש אפשרות לקנות כרטיסים ברגע האחרון, היא מסבירה לי שהיא מוכרת כאן כרטיסים עבור חברות Turkish, AirFrance וחברה איטלקית נוספת. בחוסר סבלנות היא מסבירה לי: "אין כאן טיסות זולות. הכל יקר פה, אין דקה 90. אין פה אנשים שבאים לקנות ספונטנית כרטיסים, בדרך כלל אנחנו מוכרים פה רק לאנשים שנתקעים או פספסו טיסות. אני לא יכולה לחפש לך כאן באופן כללי טיסות זולות, תבדקי באינטרנט מה את רוצה לקנות ואז תחזרי אלי ואוכל לבדוק מה המחיר".
שיטה לא ממש מזמינה ורומנטית במסדרון החשוך הזה, בלשון המעטה, אבל נו טוב. בדקתי באינטרנט אילו טיסות יוצאות עם החברות האלו באותו יום ואלו המחירים: טיסה לפריז הלוך בחמישי, חזור בראשון בבוקר, במחיר של 636$ לאדם, טיסה לטורקיה במחיר של 300$ לאדם. טיסות לאיטליה? אין היום. בכל פעם שאני שואלת אותה על כרטיס מחברת תעופה אחרת, היא עוברת בין מחשבים נייחים שונים, שממוקמים בעמדות שונות בחדר החשוך. כל מחשב משמש לחברה אחרת – וזה כבר ממש תחושה של חזרה אחורה בזמן.
הטיסה הכי זולה ממריאה לפאפוס ב-21:00 בערב
כשאני רואה שמיציתי את כל הדלפקים, החלטתי לחזור שוב לקומה 2, להרגיש בפעם האחרונה את האווירה הנוסטלגית של איפה שפעם עוד היום מוכרים כרטיסים טובים באמת, בדקה ה-90. דקות ספורות לפני סיום המסע הזה, אני נתקלת בפוסטר של חברת ישראייר שמציע מכירת כרטיסים בשדה, לצד מספר טלפון נייד. אני מתקשרת ובאופן מפתיע עונה לי עובדת, שמציעה לי לרדת לקומה התחתונה, קומה G, של קבלת הפנים. לשם עוד לא הגעתי היום, ומי ידע בכלל שאפשר לקנות כרטיסים בקומת הנחיתות וקבלת הנוסעים?
בדלפק שנראה כאילו הוא מיועד לשליחת מזוודות מטעם ישראייר אני מבררת האם באמת אוכל לרכוש כרטיס שם. היא מסבירה לי שהמחיר לא בהכרח זול ברגע האחרון, ושהמחיר באתר האינטרנט באותו הרגע יהיה אפילו יותר זול. באופן משונה עוד יותר, היא גם מחדדת שהיא יכולה למכור לי רק כרטיס הלוך, ובאתר אני אוכל לרכוש כרטיס הלוך ושוב. אז מה המחירים באתר? חופשה מחמישי עד ראשון בטביליסי במחיר של 275$ לאדם, טיסות לפאפוס במחיר של 192$ לאדם או לקורפו ב-320$.
אז מאוכזבת אך משועשעת למדי מכל החוויה המשונה הזו, אני עוזבת את נתב"ג ומחליטה לחזור הביתה. בכל זאת, גם אם אני רוצה ללכת על הטיסה הזולה ביותר שמצאתי לפאפוס היא יוצאת רק ב-21:00 בערב, אז עדיף כבר לחזור, להתארגן כמו שצריך ולצאת. אבל למה שאעשה את זה בכלל בלי האלמנט של הספונטניות בשדה? החלטתי לוותר על ההרפתקה.
הדלפקים המשונים האלו בנתב"ג עשו ממש את כל מה שהם יכולים כדי להוריד לי את החשק מטיסה ספונטנית רומנטית כמו שדמיינתי בסרטים. המחיר היקר, יחד עם השירות המפוקפק והאווירה המבלבלת בין הסמטאות השכוחות בשדה, גרמו לי בעיקר לרצות לחזור הבייתה ולתכנן טיסה נורמלית לפעם אחרת. אז כנראה שעידן הרכישות באינטרנט יחד עם הקורונה חיסלו את הספונטניות והרומנטיות שאפיינו פעם את דלפק הדקה ה-90 שנעלם מהעולם. נותר רק לקוות שיום אחד הוא ישוב.