אתחיל בהודאה – אני לא בדיוק המועמד המתבקש לסיור באתרי מורשת יהודית בספרד. כן, אני יהודי, אבל זו ממש לא הפריזמה דרכה אני רואה את העולם. אין לי למיטב ידיעתי שורשים ספרדיים, לא הייתי בטיול מחנות בפולין, בירושלים אני לא טורח לשלשל פתק בכותל ואפילו כשהייתי באמסטרדם העדפתי לשכב בוונדרפארק על פני ביקור בבית אנה פרנק. במובן הזה, היה נראה לרגע שכרטיס הטיסה יבוזבז עליי. אבל המציאות, כמו שהיא נוהגת לפעמים, הפתיעה אפילו אותי.
מה אנחנו בכלל יודעים על יהדות ספרד? בעבר חיה בספרד קהילה יהודית כזו או אחרת, ב-1492 הם גורשו או עברו אינקוויזיציה או משהו דומה, והיום "ספרדים" הוא כינוי לכל היהודים שהגיעו מארצות ערב, צפון אפריקה ואולי קצת הבלקן. במילים אחרות, בשביל רובנו "יהדות ספרד" הוא מושג היסטורי ותו לא. זה לפחות מה שהיה לי בראש כששמעתי על הסיור שמארגנת החברה הגיאוגרפית. מזה שנתיים הם מוציאים קבוצות של בני נוער לגלות את הצד הנסתר הזה של יהדותנו. אבל אל תחשבו שזו המקבילה המזרחית לסיורי השואה ה"אשכנזים" - המוקד פה הוא לא הגירוש, אלא דווקא התרבות של אז והקשר שלה להווה.
היום חיים בספרד כ-40 אלף יהודים (לפחות כאלה שיודעים שהם יהודים – אבל על כך בהמשך), מספר נאה אבל לא מאוד מרשים. ובכל זאת, לאט לאט התרבות הזו צומחת ומתגלה, ולאו דווקא בגלל אותם יהודים – הספרדים הם אלה שהתחילו להתעניין ולפתח את הקשר שלהם לאותה מורשת נשכחת. המפגש הראשון שלנו בספרד היה עם אנשי Casa Sefarad Israel (בית ספרד ישראל), ארגון קטן מיסודו של משרד החוץ הספרדי. בשנים האחרונות הם מקדמים חילופי סטודנטים בין שתי המדינות, מפתחים את לימודי השואה במערכת החינוך הספרדית ואפילו מייבאים תרבות ישראלית. לאחרונה הם הביאו להופעות במדריד את עברי לידר ועידן רייכל, אבל ההופעות הכי פופולאריות היו, כמה ראוי, של ברי סחרוף עם שירי אבן גבירול.
הנקודה הראשונה בסיור הייתה לטולדו, שזכתה לכינוי "ירושלים אשר הייתה בספרד". אמנם את התואר המחייב הזה היא קיבלה רק בדיעבד, ככל הנראה במאה ה-19, ובכל זאת. בתור הזהב, בין המאות ה-9 וה-14, יהדות ספרד היוותה את המרכז הדתי והתרבותי של יהודי העולם, וטולדו תפסה מקום חשוב במשוואה הזו. למעשה, אחד ההסברים למקור שם העיר הוא המילה העברית "תולדות".
אחת האטרקציות המרכזיות בעיר, לא רק ליהודים, היא הרובע היהודי, החודריה (juderia). בחפירות שנעשו לאחרונה התגלה מקווה ישן, ובו מעל מפתן הדלת עוד אפשר בקושי לקרוא שאריות של הפסוק העברי "אודך כי עניתני". ההיסטוריה מספרת על שמואל הלוי אבולעפיה, שר האוצר של מלך קסטיליה פדרו הראשון, שקיים בטולדו עד היום בזכות בית הכנסת המפואר שהקים (והפך ברבות השנים למנזר) והסמטה שקרויה על שמו ברובע היהודי. לפי אילן היוחסין של אחד מחבריי למסע, הוא צאצא של אותו שמואל הלוי, והוא שמח לגלות שהאף שמקשט את פרצופו הוא בדיוק אותו אף המזדקר מהפסל של שמואל הלוי במרכז העיר.
בעיירת הטקסטיל הקטנה בחאר הוקם לאחרונה מוזיאון יהודי. במאות ה-13-15 חיו פה כמה מאות משפחות יהודיות, וזו הייתה אחת הקהילות הגדולות באזור. עם הגירוש הם נפוצו לכל עבר, אבל אם אתם מכירים איזה בז'רנו, בכר או בחר - כנראה שמוצאו מפה. סמל המוזיאון הוא שילוב של עץ ערמונים, האופייני לאזור, ושל מפתח, המסמל את מפתחות הבתים שלקחו איתם המגורשים, בתקווה לחזור יום אחד לבתיהם. בשיאו המרגש של הסיור במוזיאון נפתח לפנינו ארגז מלא במפתחות כאלה. אני לא יכול שלא לחשוב על המפתחות של הפלסטינים שעזבו או גורשו מבתיהם בישראל עם קום המדינה.
מה דחוף כל כך לספרדים של היום להיזכר ביהודים של אז? האם מדובר בהכאה על חטא על זוועות הגירוש? משיחות עם מקומיים, נראה שלא כך. כמו שאמר לנו אחד מהם, הספרדים לוקים ב"אלצהיימר תרבותי" אחרי 500 שנה של לאומנות ספרדית, והיום הם רוצים לגלות מחדש את השורשים התרבותיים הענפים שלהם. כששאלנו כמה מתושבי בחאר מה פירוש שם העיר, הם חייכו וטענו שזה שיבוש של המילה העברית "בָּהָר", על שום מיקומה הגבוה של העיר.
במאות ה-10 וה-11 קורדובה הייתה העיר הכי מפותחת ומאוכלסת בעולם. אפשר לומר שהיא הייתה ניו יורק של לפני אלף שנה, תקופה בה רוב אוכלוסיית העולם לא ידעה קרוא וכתוב. השליטה בעיר החליפה ידיים בין הנוצרים למוסלמים, אבל המשותף לאלה וגם אלה הוא ההסתמכות על המוח היהודי - יהודים רבים שימשו פה כמתורגמנים, רופאים, מדענים ואנשי אדמיניסטרציה. אחד הידועים ביניהם הוא חסדאי בן שפרוט, שהיה ראש הקהילה היהודית, רופא, ושר החוץ ושר האוצר של החליף המוסלמי של ספרד במאה העשירית. דמותו הייתה דמות מרכזית בתור הזהב, תקופה שהתאפיינה גם בשיתוף פעולה הדוק בין הדתות השונות במדינה. תור הזהב היווה את הכר להולדתם של הדקדוק העברי המודרני, שירת הקודש כמו גם שירת החול, כתיבתו או פירושו של ספר הזוהר על ידי משה די ליאון ואפילו האסכולה הפילוסופית הרציונליסטית.
תושבי המקום מתגאים שפה נולד הרמב"ם, תוך הצנעת העובדה שהוא עזב אותה בערך בגיל 10, כך שאת גדולתו הוא קנה במקומות אחרים. הפסל שלו בעיר מהווה אטרקציה תיירותית, על לוח חרס סמוך הממשלה הספרדית מציינת 800 שנה להולדתו ואת "הגאונות האלמותית של היהודים", ויש כאן גם מלון שנקרא על שמו. כמו כל תייר טוב עם סמארטפון הסתובבתי ברחובות בחיפושים אחרי רשת wifi פתוחה, והיחידה שמצאתי הייתה Maimonides (שמו הלועזי של הרמב"ם) - אז אפשר לומר שהתקשרתי הביתה בסקייפ בזכות הרשת האלחוטית של הרמב"ם.
בציורים ובפסלים אנחנו רואים תמיד את דמותו הרצינית וחמורת הסבר של הרמב"ם, ולכן ממש התמוגגתי לראות דיוקן שלו כגבר צעיר ונאה מאוד, שתלוי ב-Casa de Sefarad (אל תתבלבלו עם "בית ספרד ישראל" ממדריד - שני הארגונים ניהלו לאחרונה קרב משפטי על הזכויות לשם). כאן, כמו בכל רחבי המדינה, המונח Sefarad מתאר את התרבות היהודית של ספרד, וקאסה דה ספרד הוא מוסד שמוקדש לתחיית התרבות הזו.
קאסה דה ספרד עוסק רבות ברמב"ם וביהדות של לפני הגירוש, אבל גם בענף אחר, מוכר פחות של יהדות ספרד. כשהמלך פרננדו השני ואשתו המלכה איזבלה הראשונה הוציאו ב-1492 את צו הגירוש המפורסם, הם נתנו ליהודים את זכות הבחירה - להיעלם מהפריים תוך ארבעה חודשים, או להתנצר. הגירוש היווה את אקורד הסיום הרשמי של יהדות ספרד, אבל בקאסה דה ספרד רוצים להאיר גם את ההיסטוריה החבויה של האנוסים, או "הנוצרים החדשים". רבים מהם השילו את כל הסממנים היהודיים החיצוניים שלהם, אבל בתוך הבית ניסו לשמור על כמה מהמצוות, ודרכם חלחלו לעם הספרדי כמה אספקטים יהודיים. כך למשל, עד היום ספרדים רבים אוכלים בימי שבת cocido - קדרה ענקית עם קטניות, ירקות, תפוחי אדמה ובשר חזיר. לנו ברור שמדובר בגרסה נוצרית של חמין (צ'ולנט אנוס?), אבל הספרדים של ימינו לא מודעים למקור.
המורשת היהודית נוכחת לא רק במטבח הספרדי המודרני, אלא אפילו ברמת הגנטיקה. סקר גנטי שנערך לאחרונה מצא שבכל ספרדי חמישי זורם דם יהודי בחלקו - האנוסים שהתבוללו הפכו לחלק אינטגרלי מהעם הספרדי. בקאסה דה ספרד יש קיר שלם ובו שמות של אישים ספרדיים מההיסטוריה, "סלבז" מתחומי הפוליטיקה שכל סטודנט באוניברסיטה בספרד מכיר, אבל מעטים יודעים שהם אנוסים. ביניהם, אגב, יש לא מעט מלומדים נוצריים דווקא. כנראה שהמוח היהודי נשאר חד גם תחת כסות נוצרית.
אבל למרות ההיבט המוזיאוני של המקום, מנהלי המקום מתעקשים שהקשר ליהדות הוא לא רק היסטורי. חיים קסאס, מנהל המקום, הקים בצמוד גם את "מסעדת מזל", מסעדה המנסה לשחזר את הבישול היהודי של פעם. קבוצות הנוער שמגיעות במסגרת הסיורים המאורגנים עושות כאן שבת ועורכות קבלת שבת במסורת ספרדית-מרוקאית, אותה מנהלים התלמידים עצמם. בקאסה דה ספרד, ההיסטוריה היהודית היא לא ערימה של אבנים או זיכרונות, אלא דבר חי ונושם. לאור האופן שבו הם מעלים על נס את המורשת הזו ואת תרומתה לעולם, אפילו אני, ציני שכמותי, הרגשתי פתאום גאווה ביהדותי.
בקורדובה סיירנו גם באחד המבנים המרשימים שראיתי בחיי - הקתדרלה, או ה"מסקיטה" (Mezquita, מסגד). האתר, שהוכר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, שימש בתקופה הרומית כמקדש פגאני, הפך למסגד אחרי הכיבוש המוסלמי במאה השמינית, הוסב לבית תפילה נוצרי אחרי שהנוצרים הגיעו לשכונה במאה ה-13 והמשיך להיבנות עוד מאות שנים. מאות עמודי השיש – שכל אחד מהם שונה מחבריו – סגנונות הבנייה השונים, ההתפתחות ההדרגתית של המבנה וגודלו העצום, הם כולם עדות ליכולת של התרבויות השונות לגדול אחת מתוך חברתה (או אויבתה, יש להודות).
מה למפלצת המוסלמית/נוצרית הזו ולסיור יהודי כל כך? ההיכרות המאוחרת עם תרבות ספרד חיזקה לא רק את הקשר שחשתי למורשת היהודית שלי – היא גם חיזקה תחושה אוניברסאלית של קשר אנושי חזק בין כל תרבויות העולם. הידיעה שבמשך מאות שנים שלוש תרבויות חזקות ופוריות – הנוצרית, המוסלמית והיהודית – חיו זו לצד זו, הפרו זו את זו, למדו ולימדו ופרחו בתקופה שנחשבת לאחת החשוכות בתולדות ההשכלה האנושית. נכון, הייתה אנטישמיות, והיו פוגרומים, והיהודים נדרשו להתאסלם ואז להתנצר (או להיפך), וגם הנוצרים והמוסלמים דאגו לכבוש זה את זה הלוך ושוב. ועדיין, מדובר בשילוב כוחות שבעולמנו המסתגר, במיוחד במדינה-הקטנה-מוקפת-האויבים שלנו, קשה לנו לדמיין, אבל אולי כדאי לנו לקוות שיחזור.
הכותב היה אורח החברה הגיאוגרפית