השבוע בתכנית "בכיוון אחר" אנו מארחים שחקן שאין כמעט אדם במדינת ישראל שלא מכיר אותו - יהודה ברקן. הוא נולד לפני 67 שנים, כיכב בסרטים רבים, ביניהם "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי", "אבא גנוב" ועוד, הפיק וביים סרטי מתיחות, היה חלק בולט בברנז'ה, אבל אז, לא הרבה אחרי מלחמת המפרץ, חתך באופן די חד, התקרב ליהדות, והעביר את כל כובד הכישרון שלו אל העולם התורני.
לא פעם סיפרת על מה שעורר בך הרהורי תשובה - ההשגחה במלחמת המפרץ. כאן בישראל אף אחד לא נהרג מפגיעת טיל ישירה, ואילו בסעודיה נהרגו עשרות חיילים אמריקאים מפגיעת טיל אחד. אבל היו לזה ניצנים ארבע שנים קודם לכן, ב-87', ואת זה לא כולם יודעים.
"נכון, אתה צודק. ב-87' היו לזה ניצנים. נסענו אז לניו יורק, לפסטיבל הסרט הישראלי. נסענו אני ועוד שני שחקנים. בהקרנה של 'אבא גנוב' בפסטיבל ישבו בשורה הראשונה 6-8 חסידי חב"ד נחמדים, שעד היום אני פוגש אותם. הם באו בסוף ההקרנה ואמרו 'בוא הנה, נפלא! למה שלא תבוא לרֵבֶּה?'. אמרתי 'אני מוכן לבוא לא לחצר של הרבה, אלא לפגוש את הרבה'. אמרו 'נסדר לך'. ואז הם סידרו לי את המפגש הזה, של לעמוד ביום ראשון, שבו הרבה חילק את הדולרים, ואני עומד בחדר, וזה אחד הרגעים שלא אשכח. אנשים חיכו שם קרוב לשעתיים, כמו תלמידי תיכון שמסתכלים על הדבר הכי נערץ בחיים. ראיתי את הרבה, ומדי פעם הוא היה מרביץ אליי מבט עם העיניים הכחולות האלה. חטפתי כמו זץ רציני".
מה הכי תפס אותך שם?
"הדבקות במטרה. עמדתי שם שעתיים, אבל הרבה היה עומד מדי יום ראשון שעות. כל מי שבא קיבל את הדולר, הלך לנוח ולשתות, אבל הרבה עמד שעות. והעניין הזה שפתאום הרבה, פתאום העניין של המבט, פתאום מגיעה מלחמת המפרץ. פתאום אני מדבר עם אחותי, שאומרת לי בינואר, בין טיל לטיל, 'מה קורה?'. ואני אומר שתודה, הכל בסדר. היא אמרה לי 'קח בחשבון שבפורים תיפסק המלחמה'. אמרתי לה 'מה זאת אומרת, פורים זה בעוד חודשיים'. היא ענתה 'בפורים תיפסק המלחמה'. היא עבדה בחברת NBC, ושם נמצא יהודי בשם אבי טאוב. הוא היה אצל הרבה, והרבה אמר לו 'בפורים תיפסק המלחמה, אתה יכול להודיע לכולם'. ובאמת, ביום הראשון של פורים נפסקה המלחמה".
עד אז לא היו לך שאלות קיומיות? חיית ככה עשרות שנים מבלי לשאול, מבלי לדעת, מבלי להבין?
"ממש ככה. הייתי באמת פוחז צעיר. ישבתי על תקן היפיוף של שנות השמונים. גם קיבלתי תואר של 'אחד מחמשת הגברים הנחשקים' באמצע שנות השבעים. לא חשוב. ואז באופן טבעי יש את הקריצות של העולם הנוצץ מסביב".
והתמכרת לזה.
"והתמכרתי לזה. ואתה פתאום מבין שההתמכרות הזו היא לדבר שאין לו המשך. זה הכל פלאשים, הכל בליצים".
לפעמים דווקא בתוך הריקנות הזו אנשים שואלים שאלות של מהות, של קיומיות. לא עלו לך שאלות כאלה?
"לא. היצר הבהמי פעם בי. כשזה הגיע למצב שבו אתה אומר 'טוב, אז מה עוד?', אתה מגיע למצב שבו אתה מחפש את ה'מה עוד', ומבין שלא תוכל למצוא אותו בחיים שאתה חי אותם. ואז באמת אתה נכנס לשלב שבו אתה מחפש את הדבר לנפש ולא את הדבר לכיס. אז חייתי באמת רק לטובת הכיס והתאוותנות".
זה נתן לך סיפוק אמיתי בזמנו?
"זה לא יאומן. הרבה אנשים לא מבינים את הקטע הזה - 'בוא הנה, יהודה, אתה היית, קיבלת. איך פתאום? איך השתגעת?'. אנשים לא מבינים, אבל היום גם אמנים מבינים שכדי לעשות משהו לנשמה - אתה לא יכול לקבל תקבול על זה. אתה צריך לעשות משהו לנשמה מתוך רצון אמיתי ובלי קשר לתקבול. זו תפיסת עולם שונה לגמרי, אבל היא מרחיבה את דעתו של האדם".
כשהלכת לתפיסת העולם הזו, הסתכלו עליך בברנז'ה כאילו השתגעת, נפלת מהירח.
"רסמי. אתה נולדת דתי?".
מסורתי.
"אז היית בעולם החילוני. אתה מכיר את הפיתויים שישנם. ואז אתה מתפתה ועושה ונמצא, ומגיע לדרגה שבה אתה אומר 'או.קיי, טעמתי מהכל. את הדברים הכי איומים - טעמתי. אבל נשארתי בלי טעם. עד שיום אחד טעמתי טעמה של תורה. אתה לא מבין, אתה מדבר עם התלמיד הכי עצלן בכיתה. תבין. הייתי בורח משיעורי התורה. היתה לי השכלה ים-תיכונית - הייתי כל הזמן בים ולא בבית הספר. פתאום אתה מגלה את עולם התורה, והיום אני לומד ארבע פעמים בשבוע, כל פעם אצל רב אחר, ואני משוכנע שהוריי, זכרונם לברכה, שלא זכו לראות אותי במצב הזה, צובטים את עצמם למעלה כל פעם שאני נכנס לשיעור. בטח אבא שלי אומר לאמא שלי 'זה הוא?!', והיא עונה 'לא, זה לא ייתכן'".
מעוניינים לשמוע כיצד הגיבה הברנז'ה לתהליך ההתחזקות, מדוע ברקן כמעט ולא עושה כיום קולנוע, ועל החלק שלו בהקמת ערוץ הידברות? צפו בתכנית המלאה, בראש העמוד.
התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע. בתכנית הבאה יתארח אריאל זילבר.