כמה פעמים הייתם בטוחים, אבל ממש בטוחים, שיש למישהו כוונות מסוימות ורק בהמשך התבדיתם? כמה פעמים מהלך כלשהו לא נראה לכם הגיוני, ורק אחרי שקיבלתם הצצה למאחורי הקלעים שלו, קלטתם את ההיגיון? קבלו שני סיפורים לשבת שממחישים היטב סיטואציות כאלו, בהן אנחנו פשוט נמצאים ב-Zoom in גבוה מדי, שגורם לנו לאבד את הקונטקסט הכללי של התמונה.
מי שאוכל לבד, מת לבד?
רב גדול הגיע עם שניים מתלמדיו לעשות שבת בעיר מסוימת. מיד אחרי תפילת שחרית ערכו אנשי המקום סעודה לכבודו. הוא קידש על היין בנוכחות עשרות הנוכחים, בירך המוציא, ואחד מאנשי העיר הניח לידו את הקערה הגדולה של החמין.
הרב מילא את צלחתו, אבל במקום להעביר את הקערה הגדולה הלאה אל שאר המסובים - החל לאכול. הוא סיים את הצלחת, מילא שוב וכך חוזר חלילה, לתדהמת הנוכחים. הוא לא הציע לאף אחד לאכול, ולו לשם הנימוס, והשאר התבוננו בו די נדהמים. אחרי שסיים את הקערה קרא הרב למלצר וביקש ממנו שישים לו את כל מה שנשאר בסיר. הסועדים, לפחות בפוטנציה, שמחו - הנה סוף סוף הרב לא חושב רק על עצמו ומתחשב גם בנו. אבל מסתבר שלא - התוספת שביקש הרב עברה בשלמותה אל קיבתו, עד שנגמרה כליל.
שני התלמידים שליוו אותו הבינו שמשהו כאן לא הגיוני, ומיד כשיצאו מהסעודה המוזרה שאלו אותו מה קרה שם. "מיד כשהביאו את קערת החמין לפניי", השיב הרבי, "שמתי לב שיש משהו מוזר וגושי במראה ובמרקם. טעמתי מעט, והבנתי שלא טעיתי: התבשיל היה מלוח בצורה בלתי נסבלת. ואז נזכרתי בדברי הגמרא: 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים'. הבנתי שאם אומר לכולם שהחמין מלוח מדי ושלא יאכלו ממנו, כולם יכעסו על המבשלת שבישלה את החמין, יבזו אותה ואולי אפילו יפטרו אותה. אז העדפתי לקיים משפט אחר בגמרא - 'מוטב לאדם שייקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום'. לכן ממש הכרחתי את עצמי לאכול את הכל למרות שידעתי שכולם מביטים בי בעין לא טובה, ולמרות שכאבה לי הבטן כאבים עזים בגלל הכמות העצומה שאכלתי לבד, ועוד עם המליחות הנוראה". לסיום, ביקש הרב מתלמידיו שלא לספר סיפור זה לאף אחד, אלא רק לאחר מותו.
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו
סיפור נוסף עם אותו מוסר השכל שייך לאליהו הנביא. פעם אחת, כך מסופר, יצא הנביא למסע עם רבי יהושע בן לוי, שהשתוקק ללמוד את דרכו ולהכיר את חוכמתו. אליהו הציב בפניו רק תנאי אחד: שלא ישאל לפשר מעשיו. בביקורם הראשון הגיעו השניים לבית של עניים שאירחו אותם מכל הלב. הם נתנו להם לאכול, לשתות, ללון בנוחות - והכל בסבר פנים יפות, למרות שכאמור, הם היו עניים ומקור הפרנסה היחיד שלהם היה הפרה מניבת החלב שבחצר. בבוקר קמו האורחים ואליהו הנביא התפלל על הפרה שתמות. מיד מתה. רבי יהושע בן לוי תמה על הדבר, ולא הבין מדוע במקום לקבל שכר "זכו" העניים שבגלל אליהו הפרה מתה.
ביום השני התארחו השניים אצל עשיר אחד שלא ממש פרס לפניהם שטיח אדום, אלא התייחס אליהם די בנבזות ואפילו לא הציע להם אוכל ושתייה. ראו השניים שלאותו עשיר יש בבית קיר שהתמוטט, ועכשיו עליו לבנותו. בבוקר התפלל אליהו שהקיר ייבנה מאליו - וכך היה. גם כאן התפלא ר' יהושע על ה"תשלום" שמגיע לאותו עשיר שחצן, אבל זכר את הבטחתו לא לשאול דבר.
השניים עברו בעוד כמה מקומות ור' יהושע צפה בכמה מחזות לא ממש הגיוניים. רק בסופו של המסע המשותף ביקש להבין את ההיגיון. ענה לו אליהו: "דע כי האיש שהרגתי פרתו - אותו היום נגזר על אשתו למות, ואני התפללתי לאל להיות פרתו פדיון נפש אשתו. והאיש העשיר שבניתי לו הקיר - אם הייתי מניחו לבנותו היה מגלה יסודו, והיה מוצא בו מטמון גדול מזהב ומכסף - ועל כן בניתי לו".
במילים אחרות, כל אחד קיבל כגמולו, למרות שבאופן שטחי ניתן לחשוב אחרת. ובמילים עוד יותר אחרות - לעולם אל תשפטו לפני שתכירו את התמונה המלאה.
ועוד עצה אחת מהרבי: תשמרו על קשר עם חברים. אולי אפילו תזכו לגאולה