לפני חודש וקצת טסתי למדריד, אבל לא סתם לשופינג וביקור במוזיאונים – טסתי לכנס בינלאומי כנציגת ישראל. בכנס השתתפו עוד 400 בנות ובני נוער מרחבי העולם ובמשך שלושה ימים פגשתי יזמים, סטארטאפיסטים ופעילים חברתיים שהפכו מאוד מהר להיות חברים. 

ואז היה הפיגוע בשרונה. באותו ערב ישבתי במועדון סלסה קובני עם מוחמד מאבו דאבי ובמקור ממרוקו, ואיברהים, שנולד ברמאללה. כן כן, העיר הזאת שפה ליד. מוחמד הוא בחור מבריק והוא סיפר לי שעזב את משפחתו בגיל צעיר כדי להגשים את חלומו ולפתוח חברת סטארט-אפ. איברהים עבר מרמאללה לשוויץ וכשאמרתי לו שאנחנו ממש "בני דודים" – הוא לא האמין לי. בהתחלה הוא היה נבוך, אבל אז פתח את הלב.

אז איך את אמורה להרגיש כשיש פיגוע בישראל ואת יושבת על בירה עם שני צעירים ערבים? האמת היא שלא שונה מאשר עם כל צעיר או צעירה אחרת. הערב החמים במרכז מדריד הדגיש את מציאות החיים השונה כל כך בין הצעירים ברחבי העולם. כשהגיעו הדיווחים על הפיגוע הם היו מופתעים. זה בא להם ככה פתאום - כשאצלנו לצערי, זאת כמעט שגרה. הם אף פעם לא שמעו על פיגוע ממישהו באופן אישי, שקשור למקום. הם רגילים ללמוד מה קורה פה דרך הפילטרים של ערוצי החדשות, של תכניות הטלוויזיה או של מנהיגים שלרוב נראים לכולנו חמומי מוח. 

נעמה זלצמן
ערב חמים במדריד שאפשר לדבר על הכל | צילום: באדיבות המצולמת
הפיגוע הוביל אותנו לשיחה חוצת יבשות ותרבויות, כי הם כל כך רצו לשמוע על הצד "שלנו", אז סיפרתי להם על הבית שלי, והערכים שגדלתי וחונכתי אליהם. סיפרתי להם על הגיוס הקרוב (השאלה הראשונה שלהם היתה אם יש איך לצאת מזה) והכי חשוב - אמרתי להם שהציבור הישראלי לא תמיד עומד מאחורי מה שהם שומעים עלינו בטלוויזיה. שלא תמיד אנחנו מסכימים עם המנהיגים שלנו ועם הפעולות שהממשלה נוקטת. שהאנשים בישראל רוצים לחיות בכבוד, בביטחון ובשלום, בלי לחשוש לצאת מהבית ובלי לפחד מהקיץ הבא. שאנחנו אנשים, בדיוק כמוהם, לא רוצחים עם דם בעיניים.

למחרת בערב יצאנו שוב. הצטרפו אלינו שני בחורים מספרד, בחורה ממרוקו, אחד מגרמניה, מאיסטנבול, מצרפת ועוד שתיים מבלגיה. וכולם רצו לשמוע. הם שאלו אותי המון שאלות, התעניינו בכנות במה שקורה פה, והאמת היא שרציתי לדבר. נפלה בחלקי הזדמנות נדירה לספר את הסיפור שלי ועל המאבק שלי למען עתיד טוב יותר (הייתי פעילה השנה במאבק על הגז) בישראל. סיפרתי על הרצון שלי לחיות במדינה הזאת - אבל  עם שינויים שאני שואפת לעשות. סיפרתי על המלחמה שלנו כישראלים על תדמית המדינה בעולם וברצון הכל-כך בסיסי לחיות פה בשלום. 

נעמה זלצמן
עם החברה הכי טובה (במרכז) וחברות מבלגיה | צילום: באדיבות המצולמת
הכי קשה היה לדבר על הצבא. הם לא הצליחו להבין למה אני מוכנה להתגייס לצבא שסותר כביכול את הערכים עליהם גדלתי. אני לא מסכימה עם כל הפעולות של הצבא, אמרתי להם, אבל בכל זאת מתגייסת. הצבא הוא חלק מ"להיות ישראלי" וזאת חובתי כאזרחית להתגייס. כדי לשנות את המדינה צריך להתחיל בלהיות חלק ממנה. זה לא הכי נחמד לראות אנשים בגילי שלא מתגייסים וממשיכים את חייהם כאילו כלופ, אבל אחרי הכל אני חושבת שיש בזה משהו מחשל. הצבא הוא מרכיב משמעותי מהאישיות הקולקטיבית שלנו וחלק ממי שאנחנו כישראלים. 

 

לפתוח את הקונפליקטים של החברה הישראלית

היה רגע בשיחתנו שהטונים השתנו. מטונים מאשימים וקשים הם התחילו להבין. מההסברים שלי הרגשתי שהם פנימים כי המציאות לא כל-כך פשוטה כפי שהיא נשקפת ממסכי הטלוויזיה המרצדים. שיש יותר משחור ולבן. חשבתי לעצמי איך הם באמת מסתכלים עליי. האם אני הבחורה מישראל שהופכת ל"מומחית טרור" ברגע שיש פיגוע, או שהם רואים מעבר לסטריאוטיפים עליי? עלינו?

אבל מסביב לשולחן הזה, למרות הוויכוחים הקשים, הוכחנו שאפשר גם אחרת. הוכחנו שאפשר לבחור בדרך טובה יותר שתבטיח לנו עתיד משותף - דרך דיבור ישיר ולא מתווך. זה היה מרגש ומיוחד ובלי טיפה של ציניות - הלכתי לישון בתחושה שונה. הרגשתי פתוחה יותר לדעות של אחרים, לזוויות אחרת ולנקודות מבט שמעולם לא ראיתי. לא בכל יום החבר הכי טוב שלך הוא מקזבלנקה. 

נעמה זלצמן
חברים ממרוקו ומצרים | צילום: באדיבות המצולמת
כי אנחנו השינוי. אנחנו הצעירים, שנולדנו לעולם גלובלי וקטן מאוד - לא נוכל להמשיך לחיות ככה עוד הרבה. קשרים בינלאומיים הם חלק הכרחי היום ולא נוכל להישאר מבודדים ומנותקים. פגשתי אנשים ששינו אותי. שנגעו בי בנקודה הכי רגישה והכריחו אותי לדבר על הכל. לפתוח את הקונפליקטים הכי עמוקים של החברה הישראלית ולשטוח אותם בפני אנשים "זרים".

למדתי המון על עצמי ועל החברה שאני חלק ממנה. ה"בני דודים" האלה הם ממש כמו משפחה בשבילי. אני והם קשורים בקשר בלתי נמנע של ציוויליזציה, היסטוריה ולילה מקסים במדריד. 

נעמה זלצמן, בת 18, ממקימי מאבק הגז הצעיר. מגישה חדשות בערוץ 1 ומפיקה ב-i24news. נבחרה השבוע לאחת מ-20 האנשים הכי משפיעים בישראל מתחת לגיל 20.

>> ישראל המרגשת: מקהלה של יהודיות וערביות ביפו
>> איך תזהו ישראלים בחו"ל?