בסיס חיל האוויר פלמחים. כשאני מגיע לשם בדרך כלל, אני רגיל לראות מסוקים ממריאים למשימות שונות ולאימונים. כבר יצא לי לראות גם כלי טיס אחרים יוצאים משם. הסיטואציה הפעם הייתה שונה, די חריגה ביחס לבסיס של חיל האוויר. בפינה מרוחקת טסים, עולים ויורדים מספר טיסנים קטנים צבועים באפור, כמעט כמו להקה של דבורים מזמזמות.
הטיסנים האלה עושים אווירובטיקה, פונים ימינה ושמאלה, ניגשים לנחיתה ומיד ממריאים שוב. במבט ראשון זה נראה כמו חוג מושקע של טיסנים; במבט שני, המשתתפים לובשים מדים של צה"ל. החבר'ה האלה משתתפים באחד הקורסים הארוכים והיוקרתיים בחיל האוויר, קורס מטיסי חוץ. הכי רחוק מהטיסנים שכולנו מכירים.
תחום המטוסים ללא טייס כובש כבר שנים ארוכות את העולם הביטחוני, נוגס עוד ועוד בעולמם של הטייסים, ואפשר בהחלט לומר שמדינת ישראל היא בין המובילות בתחום. הסיפור הזה החל כמזל"ט, מטוס זעיר ללא טייס, בהמשך שונה שמו לכטב"מ - כלי טייס בלתי מאויש - ולאחרונה שונה שמו שוב לכטמ"מ, כלי טיס מאויש מרחוק. אבל עזבו איך הם נקראים: העיקר שהם טסים הרבה מאוד שעות באוויר ועושים הרבה מאוד דברים (רובם כמובן מסווגים).
נפח שעות הטיסה של המטוסים ללא טייס בחיל האוויר הישראלי עולה על 50 אחוז, רמז לעומס שמונח להם על הכנפיים. לחיל האוויר יש כיום מספר טייסות של כטמ"מים, ובהן טס ה"הרמס 450" שעל פי פרסומים זרים, משמשים גם לסיכולים ממוקדים. עוד אפשר למצוא את ה"שובל" שאורכו 16 מטרים והוא מסוגל לשהות באוויר עד 45 שעות, וגם את ה"איתן" לדגמיו השונים.
כפי שציינתי בפתיחה, לפני שמישהו בחיל מעז לתת להם את ההגשה של הגדולים, הוא מתחיל איתם בקטנים. אותו מישהו החליט שמגיע גם לי להתנסות בשלב הזה, שזה מעולה מבחינתי - כל עוד יש לזה ביטוח.
התחלה בגובה החול
מטיס חוץ הוא האדם שמתחיל את המשימה ומסיים אותה, הוא זה שגורם למטוס להמריא ומטיס אותו עד לנקודה מסוימת. כשהמטוס חוזר מהמשימה, הוא מקבל אותו ומנחית אותו. זה לא נשמע הרבה, אבל האחריות גדולה מאוד, כי המטיסים אחראים לכך שהכלי ימריא בלי תקלות ויעשה את העבודה באוויר. יום עבודה ממוצע שלהם כולל הרבה מאוד נחיתות והמראות, וזה לפני שמדברים על התפקיד הקרקעי שיש לכל אחד מהם.
כשברקע מזמזמים ארבעה טיסנים אני פוגש את סגן לינוי, מפקד הקורס שמעביר אותי במסלול שאורכו כשנה. ההתחלה נמצאת הכי רחוק מהמקום שבדרך כלל מחובר לחיל האוויר - בחול. "לא סתם אנחנו מתחילים בדיונה. אם היית מגיע לפני ארבעה חודשים הייתה רואה פה אוהלים וחיילים זוחלים בחול. ככה זה מתחיל", מסביר לינוי. כשאני שואל מה לזה ולתפקיד, הוא עונה: "הם מוצאים את עצמם בגיל מאוד צעיר מטיסים כלי טיס של חיל האוויר ולא משחקים באוויר. הם עוברים תהליך מיון משמעותי לפני הקורס ובמהלכו, תהליך של בניית אופי ויכולות מסוימות".
המיועדים לתפקיד מתגייסים אליו ישירות, אם כי יש גם כאלה שהגיעו לשם אחרי שהפסיקו השתתפות בקורס טיס. "אגב, לא כולם עם רקע של טיסנים", מציין סגן לינוי. "כולם כצוות אחד נכנסים לשטח ועוברים מיון וגיבוש קרקעי, מהם בוחרים את מי שממשיך ובונה מהם חספוס לוחמני מסוים שנדרש כדי לתפקד ביום יום, ואין כמו להכיר את זה דרך החול".
אחרי שבנו אוהלים וזחלו בחול, הם "צועדים בשביל" - מסלול ההתקדמות שלהם בקורס שמחולק לארבעה פרקים. בהמשך הם לומדים להטיס את הטיסנים: "לומדים בהתחלה את הבסיס, דברים פשוטים. אחרי שהם צברו את הניסיון הנדרש והם עוברים תכנים עליהם לא ניתן לפרט, הם עוברים הכשרה למל"ט של ממש", מסבירים לנו. עדיין מדובר בטיסן, רק מעט יותר גדול וכבד.
כמו בכל טייסת של חיל האוויר, גם כאן יש לכל מטיס תפקיד קרקעי. בשלב הזה הם מטיסים כאמור מיני מל"ט, ופה כבר יש להם בסיס מקצועי - ומה שנשאר זה לקחת את זה ולחבר למטוס האמיתי, ההרמס 450. כולם מתחילים עם ההרמס, ובהמשך עוברים לשאר המטוסים ללא טייס של החיל. "ככה מסתיימת לה שנה של תלאות", אומר לינוי, "אבל בחיוך".
שנה בלי בית, עם הרבה אתגרים
אלא שלא כולם מגיעים לסוף הטוב. להפך: "מעט אנשים מצליחים לסיים את הקורס. משהו כמו שליש ממי שמתחיל יסיים, אחוז הנשר מאוד גבוה", אומר לינוי ומדגיש את האתגר הפיזי והמנטלי שהחניכים מתמודדדים איתו: "לא חושב שיש להם יום אחד קל. הם פה שנה, כמעט לא רואים את הבית ולומדים הרבה מאוד. מחר הם מגיעים לטייסת, ושם יש להם אחריות גדולה על הכתפיים, או יותר נכון על האצבעות. ההבנה נופלת להם עם הזמן, לוקח זמן לקלוט מה אתה עושה, לי באופן אישי זה קרה רק באחת מההסלמות".
>> מכורים לפז"ם? הירשמו לפייסבוק שלנו
סגן לינוי בן 24 ואת דרכו בחיל החל בקורס טיס. אחרי מיונים הוא הגיע לקורס מטיסי חוץ, אותו סיים בהצטיינות. "הטסתי טיסנים מגיל צעיר, זה עולם מגניב ומאוד מיוחד. לא בדיוק באור הזרקורים, ומאוד שונה ממה שנראה מבחוץ. חד משמעית, לא מכירים את המערך הזה וכמה הוא נוטל חלק חשוב בפעילות היומיומית של צה"ל, שגדלה עם שדה הקרב. לקחת חלק במערך הזה, זה משהו מאוד מיוחד".
כשאני שואל אותו על התחושות אחרי השתתפות במשימה אמתית, הוא עונה בלי לחשוב: "אין פה תחושה אחת, יותר הסתכלות שמשתנה. אתה מסיים אירוע והולך הביתה, ואפשר להגיד שאתה ממש חי בשני עולמות שונים, אבל מאוד מיוחדים".
זה שהמטוסים אי שם, במשימה, והם בבסיס בוודאי גורם להם כאב ראש לא קטן, אבל לינוי מעיד שהוא יודע שיש על מי לסמוך: "אתה תמיד יודע שיש שם מישהו, שהמערכת עובדת. זה מערך מאוד קטן שכולם מכירים בו את כולם, התחושה היא מאוד ביתית. זה גם מה שמאוד מיוחד במערך הזה. לפני כמה חודשים היה ערב היסטורי של כל מטיסי החוץ מאז הקמת המערך ואתה רואה שמגיעים כל האנשים, וכולם נכנסים לחדר אחד. אתה אומר "וואו, מה, זה כל האנשים". כמובן שהיו שם גם השוואות ומלחמות אגו, הוא מוסיף בחיוך.
אחרי השיחה עם סגן לינוי אני מתקרב למסלול. עכשיו הגיע התור שלי להבין איך מטיסים את הטיסנים הקטנים, וזה טיפה מלחיץ. בכל זאת, אין לי ניסיון. הוא נותן לי שלט, כזה שמחובר בכבל שחור לשלט שהוא מחזיק. "אני אמריא ואז אתן לך שליטה", הוא אומר - ואכן, כך קורה.
טוב, קורה לשניות. ואז לינוי אומר "אני לוקח", מה שאולי מרמז על כישלון. אנחנו מנסים שוב, והפעם אני מצליח להחזיק כמה שניות יותר - אבל ההתלהבות שוב נגדעת ב"אני לוקח".
מנסים שוב. הפעם אני מתחיל לקלוט את העניין ואפילו זוכה למחמאות מצדו של מפקד הקורס. מטיס ימינה וגם שמאלה, למעלה ולמטה, ובגדול מרגיש כמו ילד שקיבל מההורים את המשחק הכי יקר בשכונה. בראש, אני מדמיין איך זה להטיס עם שלט משהו גדול יותר שאורכו 16 מטר ושוקל טון.
הכשרה שלא מסתיימת
אם חשבתי שקורס של שנה מוביל היישר אל תחילת התפקיד, מאוד מהר הבנתי שמדובר בטעות. ממש כמו אחרי קורס טיס, גם פה בסיום הקורס הם מתחילים עוד קורס בשם קא"מ (קורס אימון מבצעי) שנמשך עוד חצי שנה. מרגע הגיוס לוקח להם שנה וחצי להגיע לדבר האמיתי, וזה כמובן דורש מהם לחתום קבע.
"אחרי שהם מסיימים את הקורס, אני מקבל את המוצר המוגמר ומכיר להם את הטייסות המבצעיות ואת העבודה", אומר מפקד הקא"מ, סמ"ר אליאב. "זה קורה בסיורים בטייסות עצמן ובהשתתפות במשימות בזמן אמת. זה עוד תהליך של התבגרות ולקיחת אחריות. הם מבינים למה הם פה באמת".
הדגש מבחינתו נמצא בתכנים ושיחות אישות, בתפקידים הקרקעיים. "הם כבר מובילים פרויקטים בפעם הראשונה, כי בטייסת אתה אדון לעצמך. ברמה התפיסתית, אני מחפש מטיסי חוץ שידעו לקדם את עצמם לבד, שממש ידעו להדריך את עצמם". בואו נגיד שראש גדול זה סעיף נדרש בקורות החיים של מטיס חוץ, וגם להיות מאוד אחראי תחת סעיפי החובה.
אני שואל אותו מה הוא רואה במסיימי הקורס. אליאב עונה בנחרצות: "בטוח שהם יכולים לעשות את העבודה מתי שצריך, בכל מזג אוויר ובכל שעה". סגן לינוי מספר לי שהם מוקד ידע של ממש, שלא פעם מי שמסיים את ההכשרה מתקשר כדי לקבל עצה. "זה קורה גם כשהם על הקרקע וגם כשהם באוויר. היו מקרים, למשל לפני חודש, שהייתה תקלה של כלי באוויר ופנו אלינו. די, אפשר לראות את הפמליה הכי בכירה בבסיס עומדת מאחורי האנשים בעמדה. היו גם מקרים גם שמפקד חיל האוויר בעצמו הגיע". נראה שיש לא מעט דרמות בצד שלהם, אם תרצו, עוד רמז לחשיבות של המערך.
אי אפשר לסיים את הביקור בלי לדבר על מערך המילואים. מייצג אותו עבורנו רס"ל עומר, שעובד בתחום הזה במסגרת התעשייה האווירית. פעם בשבוע הוא מגיע לבסיס ליום של טיסות, "לפעמים גם יותר", מה שאומר הרבה מאוד ימי מילואים בשנה. "זה מאוד ייחודי, איפה יש עוד חייל שמתחיל את הבוקר בהמראה של טיסן".
לפני שאני מסיים ביקור בבסיס יש שתי שאלות שאני תמיד שואל: זה עד כמה הם סומכים על מה שיוצא להם מתחת לידיים, ומה יש להם להגיד לקוראי הכתבה. "בוא נגיד כזה דבר", אמר סגן לינוי כשאליאב מהנהן ברקע, "בהסלמה הבאה, החבר'ה יתנו עבודה ואני סומך עליהם ביותר ממאה אחוזים".