כתב אישום בתקיפת הנערה האוטיסטית (צילום: רויטרס)
לשרת בכלא ולפגוש שם חבר על מדי אסיר, מצב לא פשוט בכלל (אילוסטרציה) | צילום: רויטרס

השירות הצבאי הוא אוסף של חוויות, חלקן חיוביות שמעוררות נוסטלגיה נעימה. חלקן חוויות שאנחנו לומדים מהן, גונזים ושולחים אותן אי שם למדפים המאובקים של ארכיון צה"ל בתל השומר. בהזדמנות שלא תחזור על עצמה, גולשי פז"ם המשוחררים, פותחים את תיבת הפנדורה וחושפים את רגעי השירות שהן מדחיקים כבר שנים.

גם לכם יש סיפורים מעניינים מהשירות? שתפו אותנו בעמוד הפייסבוק של פז"ם או במייל הירוק: pzm@mako.co.il

פגשתי את אחד החברים שלי בכלא

"במהלך תקופה מסוימת שירתתי כמש"קית הוראה בכלא 4. השירות בכלא היה מעניין מאוד, פגשתי הרבה חיילים שכל אחד מהם הגיע לכלא מסיבותיו שלו. דבר אחד היה לי ברור – השירות בכלא הוא נפרד לחלוטין מהחיים הפרטיים שלי. עד שבוקר אחד הגעתי למשרד ומצאתי את אחד החברים הכי טובים שלי מחכה לי בחוץ בבגדי אסיר, אחרי שמשטרה צבאית תפסו אותו עם "חגיגת" בבדיקה שגרתית בדרכים. הרצון, מצד אחד לעשות את התפקיד שלי ולשמור על החוקים, ומצד שני לעזור לו, הביא אותי למצבים לא פשוטים"

שתיים אוחזות

"כשהתגייסתי לצבא לא בדיוק הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על חיילות אחרות. באחד הערבים בטירונות, לפני המקלחת נתתי לאחת הבנות מהאוהל שלי את הנשק, כדי שתשמור עליו בזמן שאני מתקלחת. כשיצאתי ניגשתי לאותה החיילת וביקשתי ממנה את הנשק שלי בחזרה. היא היתממה ואמרה שהיא לא יודעת על מה אני מדברת, ושמעולם לא קיבלה ממני אף נשק. כשהבטתי על הנשק שהיא נושאת וקראתי את המספר הסידורי שלו היה לי ברור שהוא שלי, אבל היא פשוט סירבה לתת לי אותו. אני, שהייתי לחוצה מאוד, עברתי בכל חור בבסיס: בשירותים, במקלחות, באוהלים ובכיתות, כדי למצוא את הנשק החסר, ובסוף מצאתי אותו באחד מתאי השירותים. כמובן שזה היה הנשק שלה. כשאמרתי לה שזה הנשק שלה, היא התעקשה שלא ואני לא כל כך ידעתי מה לעשות. פשוט נשארתי איתו עד סוף הטירונות, מתה מפחד שיעלו על זה שאני עם נשק שהוא לא שלי. בסוף הטירונות כמובן שעלו עלי ובעיקר עליה. למזלי לא עשו לי כלום. לא ממש אכפת לי מה עשו איתה".

חיילת בשמירה (צילום: עודד קרני)
"היא פשוט התעקשה שזה הנשק שלה. כלבה" (אילוסטרציה) | צילום: עודד קרני

"לפתע הרגשתי פליק בישבן"

"במסגרת השירות שלי בפיקוד הדרום הייתי צריך להביא מדי יום את העיתונים למשרד. העיתונים היו ממוקמים על מדף גבוה, והחיילת שהייתה אחראית על המשרד שממנו מביאים את העיתונים\ הייתה בכל פעם מנסה לפתח איתי שיחה. אני לא שיתפתי עם זה פעולה כל כך, היא הייתה המונית מדי בשבילי. באחד הימים, כשהושטתי את הידיים למדף כדי להוריד את העיתונים, הרגשתי לפתע "פליק" בישבן, כשהבטתי לאחור, ראיתי את אותה החיילת ההמונית מחייכת אלי. אני כמובן מיהרתי לצאת משם עם העיתונים, והודעתי במשרד שאני יותר לא מביא את העיתונים. שהחיילת שם תמצא לה חברים אחרים לגעת להם בתחת".

חייל ליד דלת מבט מבוהל  (צילום: עודד קרני, פז"ם)
"החיילת הזו, שתמצא משהו אחר לגעת לו בתחת" (אילוסטרציה) | צילום: עודד קרני, פז"ם

האשימו אותי על הפקרת נשק

"גרתי בחלק מהשירות שלי בבית החייל. באחד הבקרים שמתי לב שיש לי רובה בחדר שישנתי בו, הנחתי שהוא של אחד מהשותפים שלי בחדר, אף אחד לא היה שם באותו הרגע. אני מאוד נבהלתי ופחדתי לגעת בו, שלא יפלט ממנו כדור. החלטתי שאני לא עושה שום דבר נמהר, החלטתי ללכת לבסיס ולשאול את המפקדים מה לעשות. כשהגעתי לבסיס והתייעצתי מה לעשות, המפקדים שלי נכנסו להיסטריה נוראית, הודיעו לי שמדובר בהפקרת נשק, ושלחו אותי מהר לבית החייל ולראות שהנשק עדיין במקומו. כמובן שכשהייתי בדרך לבית החייל כבר דיווחו על זה למפקד היחידה והוא הנחה לכתוב לי על זה הערה. כשהגעתי לבית החייל, הנשק עוד היה שם. ניגשתי איתו למנהל של בית החייל ושאלתי אותו מה לעשות עם זה. הוא אמר שקודם כל הוא יפרוק את זה. הוא לקח את הנשק, פרק אותו ואז הנשק פשוט נשבר. זה היה נשק צעצוע. מפלסטיק. השותף הדפוק שלי התאמן עם זה כדי להתקבל ליחידת לוט"ר, ואני הואשמתי בגללו בהפקת נשק. סתם עשו עניין מלא כלום".

>> "החיילים נכנסו לחדר בזמן הכי לא נכון"