חניכי קורס טיס הם החיילים היחידים בצה"ל שזקוקים לפעם אחת בלבד כדי לענוד את כנפי הצניחה הנחשקות. זה נקרא "צניחת פראייר", צניחה ללא כל ציוד – זה רק אתה והמצנח שלך.
"אין שום קשר בין מה שלומדים כאן לבין מה שקורה בנטישה ממטוס", מדגיש רס"ל רן בכר, מפקד קורס הצניחה. "בנטישה אתה מאבד הכרה, המצנח נפתח מעצמו וגם הכסא נופל. אתה מושך בידית, וברגע הבא אתה כבר תלוי באוויר". הסיבה שהחניכים בכל זאת עוברים את הקורס, הוא מסביר, היא כי חשוב שיכירו את המצנח ויחוו את החוויה. "הם לא יקפצו בפעילות מבצעית, ולכן פחות חשוב שילמדו את הטכניקה. הם צריכים להכיר את התחושה".
בטרם ירכיבו את התיק על הגב, נועץ כל אחד מהחניכים מבט מודאג, תוהה האם לסמוך על התיק הזה, שחייו יהיו תלויים בו בעוד מספר דקות. "עוד מעט יהיה מפחיד", מודה סרן מיכאל, אחד מהמפקדים בשלב בסיסי בקורס טיס, שמצטרף לצניחה יחד עם חניכיו. בפעם האחרונה בה צנח, היה חניך בעצמו. אולי רק כשדלת המטוס כבר תיפתח, המתח יפרוץ.
פחד גבהים
קשה שלא להבחין בשפשופים על צווארם של פרחי הטיס, סימן היכר לשבוע שעבר עליהם. זו מזכרת מה"אייכמן", מגדל בגובה 12 מטר, ממנו היו צריכים לקפוץ ולסמוך על הרתמה שתתפוס אותם ברגע האחרון. הקפיצה עצמה מהמטוס הרבה פחות מפחידה מה'מגדל'", מעיד אחד ממדריכי הצניחה.
תדריך אחרון. החניכים מנסים לשנן את התסריט אותו הם מריצים בראש כבר שבוע, מאז החלו את ההכשרה לקראת הצניחה. "אתה מכין את עצמך לגרוע ביותר", מחייך החניך רותם, שממתין לגיחה השניה בזמן שהמטוס הראשון כבר בדרכו להצניח את חבריו. "אתה קופץ מהמטוס, סופר '21, 22, 23', מביט למעלה, והמצנח נשאר דרדרל'ה, מתנפנף מלמעלה ולא נפתח. אין סיבה שמשהו רע יקרה, אבל כל הזמן נותרת לך בראש המחשבה שאולי דווקא אתה תהיה זה שתקרה לו התקלה הנדירה הזו".
על המטוס עצמו ההתרגשות מתרוממת. "הייתי בראש אחת הדבוקות", משחזר החניך איתמר. "עמדתי במשך דקה ליד הדלת לפני שקפצתי, ראיתי את הנוף, היה מדהים". את הפעולות הם כבר עושים באופן אוטומטי. "המוח שלך קצת כבוי, אתה נותן לאינסטינקטים לפעול", מנסה רותם להסביר. "הדבר האחרון שאתה רואה לפני שאתה קופץ זה את החבר שלך עף, כמו פרח שמתעופף ברוח".
"אתה יכול לתרגל יציאה מהדלת, להתגלגל על החול או לשיר בתוך מטוס מדומה כמה שאתה רוצה", מתארת החניכה ל' בהתרגשות, "אבל שום מתקן לא דימה את התחושה הזו. רוח המנועים, אתה מתערפל כולך. פתאום רגע של שקט מוחלט. חופה יפה נפתחת מלמעלה, ולא אכפת לך יותר. אתה נהנה מהנפילה. רגע אחד אחר כך, אתה כבר רואה את הקרקע. זה עבר יותר מדי מהר".
על החלק של הנחיתה הם עבדו שעות רבות, מתאמנים כיצד להתגלגל ולחלק את עוצמת החבטה בקרקע. "איזה גלגול?", היא צוחקת. "פשוט התרסקתי על הקרקע. אתה נשכב שנייה, מזיז את הרגליים, רואה שהכל בסדר, מתבאס שזה נגמר ומתחיל לקפל את המצנח".
כמה דקות מאוחר יותר, כולם כבר רגועים, כאילו שלזנק ממטוס זה עניין שגרתי. "בשלב בסיסי אתה מתוכנת לעשות דברים פסיכיים", מבהירה ל'. "לנווט בלילה לבד זה הרבה יותר מפחיד, ככה שלקפוץ ממטוס היה הדבר הכי פחות מלחיץ שעשיתי".
