האמריקאי: רב"ט מאור בלנק
מעבר לים: צוער בקורס הקצינים של חיל הנחתים
כאן: לוחם בגדוד הנדסה קרבית
סיבת עלייה: "וואלה, יש לנו מדינה"
עד לא מזמן, היו החיים של מאור בְלָנְק התגלמות החלום האמריקאי: הוא נולד בשם מארק למשפחה יהודית בלוס אנג'לס ובצעירותו עבר עם משפחתו אל החוף המזרחי, שם למד בתיכון מקומי בניו ג'רזי. המסלול המקורי של בלנק לא היה אמור להיות שונה מזה של יתר חבריו: אחרי התיכון, אמור לבוא הקולג'. אלא שמהר מאוד הוא למד שהחיים זה מה שקורה כשמתכננים תוכניות אחרות.
"הגעתי לארץ כשהייתי בכיתה י"א, ולמדתי פה במשך חצי שנה", הוא משחזר. "היינו קבוצה של חברים שרצו להכיר את ישראל. כשחזרתי הייתי אדם חדש. פתאום הרגשתי: 'וואללה, יש לנו מדינה'. גם כשראיתי חיילים הולכים ברחובות, פשוט ידעתי. הרגשתי שאני יודע שאני רוצה לחזור לישראל ולהתגייס לצבא".
בלנק רצה להישאר, אבל בגיל 16 הוא עוד לא היה ממש במצב של לעבור לגור לבד במזרח התיכון. "פחדתי לעלות לבד, לעבור לקצה השני של העולם", הוא נזכר. "עדיין חשבתי על העלייה אבל החלטתי לשים את זה בצד, רק לבינתיים. ואז החלטתי לעשות את הבסט נקסט ת'ינג – ולהתגייס לצבא באמריקה. זה לא גיוס חובה, אבל אחרי שראיתי את החיילים בישראל הרגשתי שהמסגרת מתאימה לי, שאני רוצה להיות קרבי".
אחרי חודשים של מיונים ומבחנים, בלנק מצא את עצמו באחד המקומות הנחשקים בצבא ארצות הברית: חיל הנחתים האמריקני, או ליתר דיוק, האקדמיה של חיל המארינס, הממוקמת בדרום קרוליינה. "תכל'ס, היה קשה", הוא צוחק במבט לאחור. "יצא שהייתי בבסיס כמה חודשים רצוף. גם סדר היום לחוץ. קמים כל יום בערך ב-4 וחצי למד"ס, אחרי זה ממשיכים למסדר בוקר, שיעורים, מד"ס נוסף, עוד שיעורים. המשמעת היא לא נורמאלית. פעם אחת עשיתי 100 שכיבות שמיכה רק בגלל שהסתכלתי על אורות כריסמס בבניין בזמן שהיינו בשלשות. בסדר", הוא מחייך, "בזכות זה אני בכושר".
אחרי שסיים כבר חצי מההכשרה המתישה וחגג פז"מולדת של שנתיים, היה נדמה שבלנק מצא את מקומו. אבל כל הקלפים נטרפו כשחזר לחגוג בביתו את ערב השנה החדשה של 2009. הוא חזר הביתה על מדי המארינס, פתח את הטלוויזיה וצפה בחדשות. על המרקע: תמונות ממבצע "עופרת יצוקה". בשלב הזה, בלנק כבר לא התלבט. "כשראיתי את החדשות על המבצע, פשוט ידעתי. כל החוויות שלי מישראל חזרו אליי. כל החופש בבית נדבקתי למסך, היה לי חשוב לראות מה קורה. אהבתי את המארינס, אבל הרגשתי שאני צריך לעשות משהו אחר, שיותר קרוב ללב שלי, לנפש שלי. אני לא יודע איך להסביר את זה, גם לא באנגלית. זה בדם שלי".
עם קץ הרגילה הוא חזר לבסיס והזדכה על הציוד. הוא עלה לבד, והצטרף למכינה קדם צבאית בצפון הארץ. לאחר מכן, באוגוסט 2010, התגייס לחיל ההנדסה הקרבית. הדי הקרבות מהלחימה ברצועת עזה כבר שקעו מזמן, אבל מבחינתו, הכל היה שווה כשלבש את מדי הזית בפעם הראשונה. "עליתי על מדים בעבר", הוא אומר, "והמדים של המארינס הם מטורפים. ובכל זאת, כשעליתי על מדים הייתה הרגשה של 'וואו, סוף-סוף. זה היה החלום שלי'".
המקסיקני: טוראי סמואל ניסן
מעבר לים: שילוב של מורה חייל ומדריך אוכלוסיה
פה: לוחם ביחידה לליווי מסתננים של המשטרה הצבאית
סיבת עלייה: הקסם שמחבר בין האנשים
טוראי סמואל ניסן (23) כבר הספיק להיות חייל משוחרר. לא מדובר בחיים אחרים או בגלגול קודם – אלא בשירותו של ניסן בצבא המקסיקני. ובכל זאת, למרות הוותק הזה, רק בצה"ל הוא למד באמת מה זה צבא. "אפשר להגיד שזו החוויה הצבאית הראשונה שלי", הוא מחייך. "זה בהחלט לא היה קל. הייתי קצת בהלם. אני זוכר שרצתי בבסיס במהלך הטירונות וחשבתי לעצמי, 'וואי, מה עשיתי?', אבל אני מניח שכולם חושבים כך כשהם רק מתגייסים".
ניסן לא בדיוק היה לוחם בשורותיו של הצבא המקסיקני, שהגיוס אליו חובה בארץ המוחיטו והמרגריטה. הוא שירת כסוג של מורה-חייל שלימד את תושבי שכונות המצוקה של מקסיקו סיטי לקראת השלמת בגרויות. "לא תכננתי לקבל את התפקיד הזה", הוא אומר, "אבל אני שמח שקיבלתי אותו. לימדתי אנשים בגילאי 30-40, והרגשתי שאני באמת עוזר להם, כי אין להם הרבה אפשרויות. זה עשה לי טוב".
מה שאולי תרם לאווירה הטובה בתפקיד הוא הת"ש, שגורם לרל"שית אלוף להיראות כמו אחרונת הגולנצ'יקים. ניסן עבד, למעשה, רק בסופי השבוע, כאשר בשאר הימים הספיק ללמוד מוסיקה וג'ודו. "הייתי הולך לצבא בעיקר בשבת", הוא נזכר. "הייתי מגיע עם ג'ינס וחולצה של הצבא. הכי רחוק מהנשק ומהמדים כמו שיש כאן".
עם שחרורו, התלבט ניסן לאן לפנות. הוא התקבל לאוניברסיטה וחיכה לתחילת הלימודים, אלא שלפתע החליט לבחור בכיוון אחר, ולחדש קשרים עם מכרתו הותיקה: ישראל. למעשה, הוא כבר עשה עלייה עם משפחתו כשהיה בן שנתיים, וחזר אחרי תקופה קצרה למולדת. הזיכרונות מהילדות, המראות והריחות מהארץ הם שגרמו לו לקנות כרטיס טיסה לכיוון אחד. "יש פה ריח מיוחד", הוא מחייך. "אני אפילו לא יודע להסביר את זה במילים. תמיד רציתי לחזור כי יש כאן משהו שמחבר בין האנשים, אווירה מיוחדת".
זמן קצר אחרי השחרור (הראשון) הוא כבר היה בארץ. הוא טייל יחד עם "תגלית", עשה מכינת עולים והתגייס לצה"ל. "ראיתי אנשים שהגיעו לארץ, אמרו שהם סובלים מבעיות נפשיות ולא התגייסו", הוא מסביר, "ואני ממש לא כזה. היה לי חשוב להתגייס, גם כדי להיקלט יותר בחברה, להרגיש שאני חלק ממשהו גדול יותר, וגם כדי להבין טוב יותר את ישראל. זה בכלל לא הרתיע אותי".
אחרי הטירונות, הגיע אל קצין המיון. בזמן שהתלבט בין קשרי חוץ לתפקידים קרביים, בישר לו הקצין בבקו"ם ש"ברוך הבא, אחי. אתה במשטרה צבאית". האמת, הוא מעיד שגם אם היה אומר לו שהוא מתגייס ליחידת מברישי האיגואנות המטכ"לית, הייתה המשמעות זהה בעיניו. "לא היה לי מושג מה זה משטרה צבאית", הוא צוחק. "בחיים שלי לא ראיתי גם כומתה כחולה. התחלתי קצת יותר להבין מה קורה כשאמרו לשאר החבר'ה שהיו איתי שהם נשלחים למשטרה צבאית. כולם התחילו לצעוק 'לא! לא מסכים משטרה צבאית!' ואז התחלתי קצת לפחד".
משם הגיע ניסן למחזור הראשון של היחידה לליווי מסתננים. דומה שהוא מצא את מקומו, אבל לדבר אחד הוא פשוט לא יכול להתרגל. "האוכל!" הוא קורא. "חסר חריף. במקסיקו, אם יש לך חריף, אתה יכול לאכול הכול. פה פשוט אין".
האוקראיני: סגן אנדריי פושיבאי
מעבר לים: לוחם ביחידה המיוחדת למשמר נשיא המדינה
כאן: קצין חימוש בבסיס של חיל התותחנים
סיבת עלייה: המשמעת הרופפת בצה"ל לעומת הצבא האוקראיני (הכל יחסי)
שנה וחצי – זה כל מה שהיה צריך סגן אנדריי פושיבאי בצבא אוקריאנה על מנת להפוך מילד לגבר. "שם מתייחסים לצבא כמו לאוניברסיטה של החיים", הוא מסביר. "אתה לומד להסתדר לבד. נכנס ילד קטן, ואחרי שנה וחצי של ניתוק מהחיים שהכרת אתה חייב לשרוד, לצאת משם גבר".
פושיבאי, שנולד בכפר קטן בדרום אוקראינה, התגייס בשנת 2002 לחטיבת משמר הנשיא, ושם הגיע לאחד מהגדודים המבצעיים, שייעודם, מעבר להגנת הנשיא, הוא שמירת הסדר ברחובות ופיזור הפגנות מיוחדות. סוג של סיירת מג"ב, אם תרצו, כולל הוואסח, וסדר יום נוקשה שלא רואה ממטר את זה של כל סיירת אחרת. "המשמעת הייתה ברזל", הוא נזכר. "כל יום מתחיל באימון בוקר שמתחיל בדיוק בשעה 6:00 כשיש תזמורת שמנגנת את אותו השיר כל יום בזמן שעושים את התנועות. היו ימים שהמפקדים היו מעירים אותנו בבוקר, מדליקים גפרור ועד שהוא כבה, כולם חייבים לעלות על מדים. לא להצליח? אין דבר כזה. חייבים".
גם ת"ש הוא מושג שבלתי ניתן לתרגמו באוקראינית. שם אין מש"קית ת"ש, והמשכורת הממוצעת של חייל עומדת על כעשרה שקלים בחודש. היציאות הביתה גם הן לא קיימות – רוב החיילים רואים את אמא פעם בשירות. פושיבאי, למשל, סגר את כל השירות שלו בבסיס. פתאום 28 לא נראה כל כך נורא, מה? "חוסר הברירה הזה מוליד בך תכונות מסוימות", הוא מסביר, "בחצי השנה הראשונה למשל, למדתי איך לא לישון חצי לילה, כדי להיות ערני כשהמפקדים ייכנסו לחדר בהפתעה, ואני אדע להגיב. זאת המציאות".
שלושה חודשים בבית הספיקו לפושיבאי עד שהחליט שהוא רוצה לטעום מעולמות אחרים, ולעלות ארצה. "רציתי לנסות חיים אחרים", הוא אומר. "עברתי בתקווה למצוא חיים נוחים יותר, שקטים יותר. הייתה לי הזדמנות, והלכתי על זה. חוץ מזה, לספר בכפר שאני נוסע ללמוד בישראל, זה כמו להגיד כאן שאני טס ללמוד פיזיקה בהרווארד".
בשלב מסויים פושיבאי עשה הפסקה בלימודים, הרים טלפון ללשכת הגיוס, וזמן קצר לאחר מכן עלה על מדים. הוא התגייס בגיל 24, ולמרות שחשב שעבר את הנורא מכל בשירות באוקראינה, היה לו לא קל להתרגל לראש הצה"לי. "כל פעם שחשבתי שצה"ל לא יכול להפתיע אותי יותר, הופתעתי מחדש", הוא צוחק. "למשל, כשאמרתי לחברים שלי מהבית שראיתי בנות לוחמות, הם היו בשוק, וגם כשאמרתי להם שיוצאים הביתה בסופי השבוע. גם היה לי מוזר שדאגו לי ממש כשהתגייסתי, כי הייתי חייל בודד. כאן זה אחרת, חייל זה מישהו שדואגים לו, שאכפת ממנו, וזה היה כיף".
הרוסי: טוראי אלכס דימשיץ
מעבר לים: לוחם במודיעין השדה הרוסי
כאן: לוחם בפלוגת המסלול בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר
סיבת עלייה: פה לא צריך לשטוף למפקד את הכלים
עוד כשגר ברוסיה, הידיעה שיש מדינה קטנה במזרח התיכון שמחכה רק לו תמיד הייתה בראשו של טוראי אלכס דימשיץ (26). מגיל צעיר דיברו איתו על עליה - ועדיין הוא מעולם לא חשב שזה יהיה מהלך כל כך קשה. "כשהגעתי לארץ הרגשתי כאילו נחתתי בעולם אחר לגמרי", הוא אומר היום. "הבדל המנטאליות פשוט עצום – שם יש ריחוק טבעי בין אנשים, אבל פה אתה מכיר בן-אדם רגע וכבר קורא לו 'אחי'".
דימשיץ נולד ולמד ברוסיה. ב-2002 הוא סיים תיכון, משם המשיך ללימודי תואר ראשון במשפטים, ואז חל עליו חוק גיוס החובה - והוא מצא עצמו על מדים, בשורות חיל האיסוף הקרבי הרוסי. "יש הבדל גדול בין המשמעת שם ופה", ופה. "בצה"ל אני יכול לדבר עם המפקדים שלי, אפילו להתווכח איתם על דברים מסוימים, אבל ברוסיה אין דבר כזה. גם אם המפקד יגיד לי לשטוף את הכלים שלו או לרוץ לקנות לו משהו – ודברים כאלה קורים – אני אבצע את זה, כי פקודה זו פקודה".
אחרי שירות של שנתיים הוא שב לאזרחות, והחליט לנסוע, כמו המשוחררים הישראלים, לטיול הגדול. כשהסתיימו הטרקים, הוא נרשם לסמינר של הסוכנות היהודית, שם פגש את אירינה, מי שלימים תהיה אשתו. השניים התאהבו, והחליטו לעלות לארץ, צעד שלדבריו היה טבעי בעבור שניהם. "בגלות יש משהו שונה", מסביר דימשיץ. "לי תמיד אמרו שישראל היא הבית, ושלמרות שכאן נולדתי – שם אני אמור לחיות. גם הטיפו לי על החשיבות שבתרומה למדינה, ולכן, למרות שכבר הייתי בן 25, החלטתי להתגייס שוב, והפעם לצה"ל".
כעולה חדש בצבא הישראלי, הגיע דימשיץ בתחילה לבסיס מחווה אלון. לאחר שלושה שבועות קצרים של התאקלמות, הוא כבר נשם את האבק של בא"ח כפיר – וגם קיבל שוק תרבותי. "כבר בכניסה, ראיתי שהבא"ח מאוד שונה מהבסיסים ברוסיה", הוא מספר. "הבסיסים שם כל כך גדולים, והמגורים בבניינים גבוהים. זה נראה ממש כמו עיר. קצת אחרי שהגעתי המפקד הישיר שלי אמר לי שאם אני צריך משהו אני יכול לבוא אליו, ולא הבנתי את זה. איך אני יכול להתלונן למפקד? מה, אני סמרטוט? ברוסיה, אם אתה מעז להתלונן, אפילו מול החברים שלך - הם לא ידברו איתך עד סוף השירות ויקראו לך במילים שאני אפילו לא בטוח איך אומרים בעברית".
היום דימשיץ תופס את הקו הראשון שלו בגוש עציון, כחלק מפלוגת המסלול של גדוד דוכיפת. למרות שהוא כבר נשוי, ועם ילדה בדרך, הוא מעיד שיש לו בלב מספיק מקום להכיל גם את החברים שהכיר בצבא. "אומרים על דוכיפת שזו משפחה לוחמת, ובהתחלה לא הבנתי מה הכוונה", הוא אומר. "היום אני כבר מבין, וזו גם המשפחה שלי".