רוב המאבטחים המוטסים שהתבקשו להתראיין לכתבה זו סירבו, ואפשר להבין אותם: הרצון להימנע מחשיפה ככל הניתן, להישאר בצללים ולא לצאת מהם, אלא אם כן עולה הצורך, הוא אחד המרכיבים החשובים בעבודתם. ועדיין, ממה שניתן לספר, עולה כי ישראל פיתחה שיטות ייחודיות לאבטחת מטוסים. האבטחה אינה מסתיימת במסלולי הבידוק האינסופיים של נמל התעופה, אלא נמשכת על המטוסים עצמם.
בגלל החטיפות
הרעיון להציב אנשי צוות חמושים על מטוסי הנוסעים, נולד בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. באותה תקופה החלו ארגוני הטרור לסמן מטוסים ישראליים כיעד מועדף לפיגוע, הן בגלל הקושי הגדול לפעול בגבולות ישראל, והן בגלל האפקט התודעתי המרשים של פיגוע כזה. ביולי 1968 נחטף על ידי החזית העממית הפלשתינית מטוס אל-על, שהיה בדרכו מרומא לתל-אביב. המטוס נחת באלג'יר. בתום משא ומתן נאלצה ישראל לשחרר 24 אסירים ביטחוניים תמורת שחרור המטוס. בניסיון למנוע חטיפות דומות נוספות, גויסו אנשי שב"כ רבים לאבטח את המטוסים, מה שגזל כוחות ופגע בפעילות השוטפת של השירות. בניסיון להקל את הלחץ הוחלט להקים יחידה ממלכתית לאבטחת תעופה, אליה גייסו לראשונה לוחמים משוחררים משורות צה"ל.
אחד האנשים האלה היה מרדכי ("מורדוך") רחמים, יוצא סיירת מטכ"ל. "בדיוק השתחררנו מהסיירת וקיבלנו פנייה מהשירות", הוא נזכר. "בשב''כ איתרו את דייב בקרמן ז"ל, יוצא יחידות עלית אמריקאיות, שעלה מארצות הברית. הוא היה אלוף בשימוש באקדח, תחום שבכלל לא היה קיים אז בצה"ל, ובקרב פנים אל פנים. הוא הדריך אותנו בקורס קצר שנמשך שבועיים, ולהוציא תחת ידיו לוחמים שידעו להשתמש באקדח ולנטרל חוטפים אפשריים בקרב מגע".
"נכנסתי לתא הטייס ובתוכו ראיתי כדורים עפים"
בשלבים הראשונים הפעילו המאבטחים המוטסים כלי נשק שלא הלמו – בלשון המעטה – את האיום שנגדו היו צריכים לפעול. "בהתחלה לא ציידו אותנו באקדחים", אומר רחמים. "פחדו, לא רצו להסתבך עם החוקים הבינלאומיים. גם לא ידעו מה עלול לחולל ירי של כדור אקדח בדופן המטוס. אז בינתיים נתנו לנו נבוט קטן מפלסטיק וגז מדמיע. גם היינו שמים בכיס של הז'קט מטפחת שבתוכה היה חול, כדי שנוכל לזרות חול בעיניים של המחבל. רק אחרי תקרית באתונה, שבה המחבלים ירו על נוסעים שלנו בטרמינל, הוחלט לצייד אותנו באקדחים".
מרדכי רחמים חווה את שעתו היפה כמאבטח ב-1969, במהלך תקיפת מטוס אל-על בנמל התעופה ציריך-קלוטן. ארבעה מחבלים חמושים החלו לירות על מטוס החברה בעודו על הקרקע. "נכנסתי לתא הטייס, ובתוכו ראיתי כדורים עפים ואת הטייס פגוע על הרצפה. לא היה שום מודיעין על תקיפה מבחוץ. כל האימונים שלנו נעשו כנגד מצב של חטיפה, ועכשיו אני בתוך מטוס, לבד, עם אקדח ברטה 0.22, ומבחוץ יורים עליי עם שני קלצ'ניקובים וזורקים רימונים. מה אני עושה?"
רחמים יצא דרך זנב המטוס, וצעק למחבלים לזרוק את הנשק. אחד זרק. השני לא, ונורה על-ידי רחמים. על השלישי הוא פשוט התנפל בידיים חשופות, והחל לחנוק אותו. תוך כדי כך, הרגיש רחמים קנה אקדח בגבו. זה היה שוטר שוויצרי, שפקד עליו לעזוב את המחבל, ולא – יירה בו. הוא עזב.
לעבור משגרה לחירום בשבריר שנייה
על סיפורי מורשת קרב מהסוג הזה מגדלים גם את המאבטחים המוטסים של ימינו. החומר האנושי לא השתנה הרבה מאז: יוצאי יחידות קרביות ויחידות מיוחדות, אנשים שהקרב והשהייה תחת אש אינם זרים להם.
"במטוס, אתה צריך לעבור משגרה לחירום בתוך שבריר שנייה", מסביר יוני שהם, לשעבר סגן ראש אגף האבטחה בשב"כ, וכיום בעלים ומנכ"ל של חברה לייעוץ בתחומי האבטחה, המיגון והאמל"ח. "המוח שלך צריך להיות כל הזמן בקשב, אבל גם כל הזמן רגוע, וברגע שאתה עובר לחירום אתה מתנהג אחרת. צריך להיות עם משמעת עצמית גבוהה מאוד. המאבטח חייב לזכור שבמצב מסוים הוא יהיה מאוים. והוא צריך לפעול מתוך 'מאוימות', לא מתוך החלטה שלו".
על הכשרת המאבטחים אי אפשר לספר הרבה, אבל מותר לומר שהשב"כ, המעביר להם את ההכשרה ואחראי לשמור על כשירותם, כבר אינו מסתמך על קורסים בני שבועיים. ההכשרה נמשכת מספר חודשים, ומנסה ליצור מקסימום סימולציות למתארים שהמאבטח עלול להיתקל בהם. האימונים של המאבטחים נערכים גם בבסיס במרכז הארץ, שם יש מתקן של השב"כ, המדמה מטוס נוסעים, בתוך חדר שבו שורות ארוכות של מושבים, ממש כמו באוויר. במהלך ההכשרה הם לומדים מיומנויות כמו קרב מגע, יכולת טקטית והפעלת נשק. "צריך לדעת לנטרל מחבל גם ללא נשק, ולכן המאבטח חייב להיות בכושר גופני מעולה כל הזמן", מוסיף שהם.
להישאר ערני גם בטיסה של 11 שעות
יום עבודה שגרתי של מאבטח מתחיל, בעיקרון, בשעה בה אוספים אותו מהבית. בשדה התעופה הוא מקבל את המשימה שלו, לומד אותה היטב ונערך בהתאם. את המטוס שבו יבלה את השעות הקרובות עליו להכיר על בוריו, כי במקרה אמת ההיכרות הזו עשויה להציל חיים.
"אחד היתרונות שיש לצוות על פני מחבלים או תוקפים, הוא בהיכרות שלו עם המטוס", מסביר עומר לביב, מנכ"ל חברת היישומים הביטחוניים "אתנה". "יש דברים שהמאבטח יודע, שיכולים להגדיל את סיכוייו לנצח בכל עימות. במטוס עצמו יש אמצעים – יש גרזן לפריצת חלונות, יש מיכלי מים רותחים, יש עגלות שמאפשרות לחסום מעברים". חמוש בידע הזה עולה המאבטח למטוס, ואמור להישאר ער מתחילת הטיסה ועד תומה, בין אם היא נמשכת שעתיים ובין אם 11 שעות. בסופה עליו לדווח. אם יחזור באותו יום או לא – זה כבר תלוי בטיסה עצמה. בין עבודה לעבודה המאבטח עוסק באימונים. הרבה אימונים.
"חלק נכבד מהשנה המאבטח עושה בבית-הספר", אומר שהם. "הוא לא בא לשיעור של שעתיים, אלא לימים ארוכים שמנסים לעייף אותו בכוונה, לקראת הקטע שבו יצטרך להילחם. תזכור שאם אתה טס לניו-יורק, אף אחד לא קבע עם המחבל באיזו שעה הוא יקום. הוא יכול להחליט לעשות את זה שעה לפני הנחיתה, ואז אתה והצוות שלך, אחרי עשר שעות ערות במטוס, צריכים להחליט איך אתם פועלים".
היום זה יקרה
אחד הכלים החשובים ביותר של המאבטח הוא היכולת שלו להתמזג עם סביבתו, לחכות בשקט לרגע המתאים, ואז לעשות את ההבדל בין פיגוע אווירי איום ובין ידיעה בחדשות על חטיפה שנמנעה. קשה להדביק למאבטח סימנים מזהים, והוא יכול להיות בעצם כל אחד. "מילת המפתח היא היטמעות", אומר יוני שהם, "אסור לבלוט. צוות המאבטחים צריך לדעת שהוא נטמע בתוך המטוס, כי אחרת, אם מישהו שם עליו את ה'איקס' מראש, הוא יהיה הראשון להיפגע, ואת זה אנחנו לא רוצים. אני רוצה שצוות האבטחה שלי שיושב במטוס יהיה בנוי ממספר רב של מגזרים ככל האפשר, בלבוש, בהופעה, במנטאליות. שמי שבא ממול לא יידע מול מה הוא מתמודד".
מבחינה טקטית, זירת לחימה בתוך מטוס היא ייחודית. "אתה לא יכול לקחת לוחם חי"ר, אפילו שיהיה הטוב ביותר, ולשים אותו בסביבת מטוס ללא אימון. זה משהו אחר לגמרי", אומר שהם. "מדובר בצינור מאוד צפוף, שאתה יושב בו בנקודה אחרת בכל פעם. בתוך הצינור הזה נמצאים, חוץ מהמחבלים, בין 100 ל-400 איש חפים מפשע שבהם אתה לא רוצה לפגוע. המאבטח צריך לפעול פעם עם נשק, פעם עם הידיים, ותמיד עם הראש. יש מספר גבוה של תרחישים שעלולים לקרות.
"המטוס מלא באוויר דחוס, מה שאומר שבזמן הקרב אתה צריך ללכת בצורה שקולה ביותר. לוקחים בחשבון גם את אנשי הצוות, את כמות המחבלים ובמה הם מחזיקים. אם יש להם רימון ביד עושים פעולה מסוג אחד, אם אקדח - אז פעולה אחרת". בסופו של יום, נדמה שהקושי הגדול בתפקיד טמון בעובדה שכמעט תמיד המאמץ העצום המושקע באבטחה של כל טיסה הוא לשווא – למרבה המזל, כמובן. "הצוותים האלה עובדים שנים על גבי שנים, ולא קורה כלום. הם צריכים כל הזמן להיות מוכנים, להאמין שהיום זה יקרה, היום זה יקרה, היום זה יקרה... מבחינה מנטאלית זה מאוד קשה".