יודע כל אדם שמתגייס לצבא, כי ברגע שהוא עולה על מדים ומקבל לידיו נשק, הוא נשבע להגן על ארצו ומולדתו אל מול כל אויב שעשוי להגיע מבחוץ. האימונים שעוברים צבאות כל העולם מיועדים להתמודד עם תרחישים מסוג זה, אשר עשויים לקרות בכל רגע, ובכל מקום. אבל אחד התרחישים המפחידים ביותר העשויים לקרות, תרחיש המדיר שינה מעיניהם של הגנרלים הגדולים ביותר, הוא כיצד להתמודד עם מצב בו האויב מגיע מבפנים. כיצד יכול צבא, המושתת על היררכיה, דרגות ופקודות, להתמודד עם התפרצות מרד?
מרד, בדיוק כמו מלחמה, צץ בדיוק ברגע הכי לא צפוי. חלק מהמרידות הצבאיות הצליחו להשאיר חותם לאורך שנים ארוכות. לפניכם רשימה חלקית של ההתקוממויות הפנימיות הגדולות ביותר שקרו כאן – כאלו שבאמת הצליחו לשנות את פני ההיסטוריה.
המרד על הבאונטי, 1789: המלחים שהתפלגו ועברו לחיות על אי
אחד ממקרי המרד המפורסמים ביותר הוא המרד שהונהג על ידי פלטשר כריסטיאן במהלך הפלגה על ספינת הוד מלכותה הבריטית, ה"באונטי". תחת פיקודו של לוטננט ויליאם בליי, נשלחה הספינה אל החצי הדרומי של הגלובוס, על מנת לאסוף שתילים של עץ הלחם (ולמען הסר ספק – השם מגיע מהטעם של הפירות לאחר בישולם, שמזכיר לחם). ב-28 באפריל, לאחר שהות בטהיטי שגרמה להתרופפות המשמעת של צוות הספינה וכתגובה לעבודה הקשה ולהקצבת המים הדלה, החליטו 19 אנשי צוות לתפוס את השלטון על הספינה. הם הכריחו את מפקד הספינה, יחד עם 18 מלחים נוספים, לעזוב את הספינה בלב ים, לעלות על ספינות ההצלה הקטנות ולחפש את גורלם בין גלי האוקיינוס.
המורדים, שהבינו שאינם יכולים לחזור אל ביתם בממלכה המאוחדת, החלו לחפש להם מקום חדש להתיישבות. הם התפצלו לשתי קבוצות: חלקם הגדול חזר לטהיטי, בעוד שהנותרים החליטו לחפש אחר מקום אחר – לא לפני שעברו גם הם בטהיטי ואספו להם נשים. לאחר שאיי פיג'י ואיי קוק נפסלו, הגיעו המורדים, יחד עם ה"באונטי" כמובן, אל פיטקרן (Pitcairn), שסומן במקום שגוי על מפות הצי. הם החליטו להתמקם דווקא שם מאחר והאמינו שכך יוכלו להסתתר מספינות בריטיות שיבואו לחפש אותם.
נראה שהחלק המדהים ביותר בסיפור המרד על ה"באונטי" הוא נחישותו הבלתי נתפסת של המפקד המודח בליי, שניווט את סירת ההצלה הקטנה במשך 47 ימים ולאורך 6,710 ק"מ אל עבר היבשה, כאשר אין ברשותו לא מצפן ולא מפה – אלא רק שעון כיס וסקסטנט (מכשיר אופטי למדידת זוויות).
בליי הצליח לחזור לבסוף אל הממלכה המאוחדת, וספינות הצי יצאו לחפש את המורדים. 14 נתפסו, מתוכם ארבעה מתו בדרך ועשרה הועמדו למשפט. לעומתם, המורדים שנשארו על פיטקרן הקימו להם קהילה קטנה המיישבת את האי עד ימים אלו, אשר מונה כ-50 תושבים, ושייכת לממלכה המאוחדת.
מרד טאיפינג, 1850-1864: מלחמת הגרילה שהונהגה בידי מורה כפרי
מרד טאיפינג החל לאחר שהקיסרות הסינית של המאה ה-19 איבדה מיכולתה לשלוט במחוזות הרחוקים, ולאחר שספג הצבא הסיני מספר תבוסות למעצמות המערב. המצב הבעייתי גרם לכך שחיילי הצבא הקיסרי הפכו למעשה לכנופיות לכל דבר ועניין. אלה גזלו מהאיכרים, שהחלו לפתח שנאה עזה לשלטון הסיני ולשושלת צ'ינג העומדת בראשו. גורמים נוספים, כגון גלי רעב ומגפות, עלייה במספר הפושעים ושודדי הדרכים אל מול אוזלת היד של השלטון, וכן הניתוק של שושלת צ'ינג, שהגיעה מצפון המדינה, מסין המרכזית – גרמו לתחילתו של מרד.
המרד פרץ בשנת 1850 במחוז ג'יאנגשי (Jiangxi) שבמזרח סין, והונהג על ידי מורה כפרי בשם הונג-שיו-צ'ואן. הוא החל כמלחמת גרילה, התפשט עד מהרה גם למחוזות נוספים, ולבסוף הכריז על עצמו הונג-שיו-צ'ואן כשליט האבסולוטי של הממלכה והעניק לעצמו את התואר "המלך השמימי". סגניו קיבלו את התואר "מלכים", כאשר בראשם עמד "מלך המזרח", יאנג-שיו-צ'י.
המלכים השליטו משטר אימים. במהרה נקלעה הדיקטטורה לתוהו-ובוהו, במיוחד עקב סכסוך בין "המלך השמימי" ל"מלך המזרח". עקב כך, ומאחר ולא זכו לתמיכת מעצמות המערב שחברו דווקא אל צבא הקיסרות, החלו המורדים לספוג כישלונות צבאיים, והחל משנת 1860 נחלשו, עד שבשנת 1864 שלטה שוב הקיסרות הסינית על רוב שטח המדינה.
לפי ההערכות המקובלות, 20 עד 50 מיליון איש נהרגו במהלך מרד טאיפינג, והיסטוריונים מאמינים כי במהלך מרד נשתלו "הזרעים האידאולוגיים" שהביאו לערעורו של מעמד הקיסר הסיני ולסיומה של מסורת בת אלפיים שנים. נהוג לחשוב כי מאו-צה-דונג, מוביל המהפכה הסינית הקומוניסטית ומקים הרפובליקה העממית של סין, ראה באידיאולוגיה של טאיפינג מקור השראה מרכזי.
המרד על אניית הקרב פוטיומקין, 1905: יריית הפתיחה של המהפכה
ה"פוטיומקין" (Potemkin) הייתה ספינת קרב רוסית שהייתה חלק מצי הים השחור הרוסי, הצי היחידי מתוך שלושה שלא נפגע כתוצאה ממלחמת רוסיה-יפן. עובדה זו, יחד עם כך שצי הים השחור לא הורשה לצאת מהים השחור מתוקף הסכמים שחתמה רוסיה, גררו העברה של חלק נכבד מקציניו המנוסים לשני הציים האחרים, על מנת לשקמם ולהחזירם לפעילות. העברת הקצינים המנוסים הובילה לכך שרוב הקצינים שנשארו על סיפון האניות של צי הים השחור היו פחות מוכשרים או חסרי ניסיון.
על אף שנרקמו תכנונים למרד כולל בצי הים השחור, שהיה אמור לפרוץ בו זמנית על כל האניות, המרד על הפוטיומקין פרץ באופן עצמאי לחלוטין ב-27 ביוני, כאשר סגן מפקד הספינה איים להעניש אנשי צוות שלא יאכלו את מנת הבשר שהוגשה להם – על אף שהבשר היה כל כך מקולקל כשסופק לאנייה, עד שהיו בו רימות.
המרד שפרץ על האנייה גבה את חייהם של שבעה מתוך 18 קציני הפוטיומקין, וביניהם מפקד האנייה וסגנו. הקצינים שנשארו בחיים הושמו במאסר על האנייה עצמה. הממשלה בראשות הצאר דרשה מצוות האנייה להיכנע, אך זה הפליג לכיוון רומניה תחת דגל אדום.
כאשר הגיעו לשם, סירבו הרומנים לספק לאנייה ציוד ודלקה, ומאחר וזו לא יכלה להמשיך במסעה, החליט הצוות להעביר את הפוטיומקין לשלטונות רומניה, שדאגו להחזירה לרוסיה. עם זאת, רוב הצוות המורד נשאר ברומניה. חלק מהמורדים חזרו לרוסיה רק לאחר 1917, כאשר החלה המהפכה הבולשביקית שהביאה להקמת השלטון הקומוניסטי. עד היום נחשב המרד על הפוטיומקין ליריית הפתיחה של המהפכה. ב-1925 יצא הסרט "אניית הקרב פוטיומקין", בבימויו של הבמאי סרגיי אייזנשטיין, הנחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע.
ההתקוממות הגאורגית בטסל, 1945: הקרב האחרון באירופה
טסל (Texel) הוא אחד האיים הנמצאים בצפון-מערב הולנד, אשר נכבש על ידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאי היה תפקיד חשוב בבניית "החומה האטלנטית" של המשטר הנאצי, שנבנתה לאורך חופיה המערביים של אירופה הכבושה, והייתה אמורה למנוע את חדירת כוחות בעלות הברית מכיוון זה.
גדוד 882 של הלגיון הגיאורגי הוא שהוצב בטסל. חייליו היו למעשה חיילים לשעבר בצבא האדום שנשבו על ידי הנאצים והוכרחו להילחם למען גרמניה, שכן האפשרות השנייה הייתה לגווע ברעב במחנות.
בליל ה-5 באפריל, לאחר שהעריכו כי בעלות הברית כבר קרובות, מרדו הגיאורגים בגרמנים והשתלטו על האי, תוך שהם הורגים כ-400 גרמנים עם פרוץ ההתקוממות. מאחר וסוללות תותחי החוף שהוצבו הן בצפון ובדרום האי לא נכבשו, הגיאורגים לא יכלו למנוע את הגעת התגבורת הגרמנית. זו כבשה בחזרה את האי לאחר לחימה עקובה מדם.
הקרב באי טסל נמשך, באופן אירוני, גם לאחר שגרמניה נכנעה בהולנד עצמה ב-5 במאי, ואף אחרי כניעתה הכללית בפני בעלות הברית ב-8 במאי. הוא הסתיים רק ב-20 במאי, לאחר שכוחות קנדיים שהגיעו למקום הצליחו לסיים את המאבק, שמכונה היום "הקרב האחרון באירופה". במהלך המרד והקרב שהחל בעקבותיו נהרגו 565 גיאורגים, 812 גרמנים ו-120 מתושבי האי.
מרד האסירים בכלא 6, 1997: צה"ל נגד צה"ל
ביום שבת, ה-9 באוגוסט, פרץ מרד אסירים בפלוגה ג' בכלא 6 הצבאי, שהיה אז ידוע לשמצה ביחסו לחיילים-האסירים ששהו בו, בשל תנאי הכליאה המחפירים לטענתם. במהלך המרד, בהובלתו של גדעון מרטין, השתלטו החיילים-האסירים על חדר האוכל, ולכדו כמה מדריכים וסמלים, וכבלו אותם בחבלים.
במשך 25 שעות סערה המדינה. הכלא הצבאי הפך באחת לפצצה מתקתקת. האסירים, שנידונו לתקופות מאסר חמורות יחסית של חצי שנה ומעלה ושהו בפלוגה ג', המתחם השמור ביותר בכלא, תכננו בקפידה את מרד האסירים הגדול ביותר שידעה ישראל, והפכו את אחד מהיסודות הצבאיים החשובים ביותר: ההיררכיה. כוחות הביטחון חששו בעיקר לגורלו של סמל יונתן טואף, אחד הסוהרים הקשוחים ביותר בכלא, שהוכנס על ידי האסירים לצינוק קטן כשכל גופו כבול. היוצרות התהפכו.
רק לאחר משא ומתן הושג הסכם בין החיילים המורדים ובין קצין המשטרה הצבאית הראשי, לפיו ישוחררו בני הערובה תמורת תנאי כליאה טובים יותר והימנעות מענישת מחוללי המרד. אך על אף שהאסירים מילאו את חלקם בהסכם ושיחררו את בני הערובה, שלטונות הכלא והצבא התעלמו ממה שסוכם, ועונשיהם של מנהיגי המרד הוחמרו והם הועברו לבית סוהר אזרחי. בעקבות המרד, נערכו שינויים במבני בתי הסוהר הצבאיים ובתנאיהם של מדריכי הכלא והאסירים כאחד.