>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

יאיר פרי (צילום: עודד לברן)
המהפכה התחילה באירלנד ועדיין לא הסתיימה. יאיר פרי | צילום: עודד לברן
אירלנד, 2003. באמצע טיול משפחתי, הולך לבד אל מאחורי אסם בבית הארחה ירוק ומבודד על הדרך ומתקשר לחבר הכי טוב שלי. הוא עמד להתגייס עוד כשבועיים, ואני מייד אחריו. הלב שלי עמד להתפקע, דופק בכוח ובפחד חייתי, יצרי, כמו באותה תאונת הדרכים שלאחריה עלה בי הרעיון- אולי זה אפשרי?

שינוי קטן בדפוס הגלים של חיי, אבל מרחיק לכת. עוד לא ידעתי מה הוא אותו 'זה' שהוא אולי אפשרי. רק הבנתי באמת ברגע שאמרתי את זה, כמו מדקלום, הראש מצלצל והרגליים בקושי עומדות. ההבנה הזאת היא המהפכה, משהו בי נשאר שם.

אותו רגע התחיל תהליך של כמעט ארבע שנים. עשיתי את זה בעשרות דרכים שונות- בשיחות יזומות, בפליטות שיכורות, בארוחות במסעדה, בגינות ציבוריות, במכונית, בפאבים, במטבח בית נעורי, בדמעות ובצחוק, בחיבוק ובכאב. בסוף זה כבר הפך להיות מוכר, מאולף, אפילו נעים. כי מה היא יציאה מהארון אם לא התבוננות פנימית אל נבכי נפשינו והכרה במשהו ללא מילים, מאיים, נוכח ואפל ופתיחת הדלת אליו, לשטוף אותו באור.

השחרור, הנשימה החופשית, האנרגיה, החיוניות, ה'אני' החדש. כולנו עברנו את זה ואולי זה אחד מהדברים שעושים אותנו שונים. החוויה המעצבת הזאת, האוטואמנציפציה- שחרור העצמי מעול העצמי. אתם יודעים למה אני מתכוון. רק שאז לא ידעתי שהדלת לארון פותחת גם מסדרון ארוך, ובו דלתות רבות נוספות. יציאה מהארון היא מעשה יומיומי, אבל כשאתה מכיר את הפרקטיקה, אתה כבר יכול ליישם אותה על כל חייך.

קפיצת הבנג'י ששינתה את חיי

נפאל, 2007. אני עומד על קצה גשר, 150 מטר מעל עמק קטמנדו, על נהר שוצף, מול ההימלאיה. אני חייל משוחרר, תרמילאי, רסטה-מן, הומו מוצהר. נמאס לי להיות מתוסבך, אומלל, קשה ודרמטי. אני סולד מהאדם שהייתי בארץ. אני מחוץ לארון אבל בתוך ארון אחר, לא ברור.

יאיר פרי (צילום: תומר ושחר צלמים)
הגשר בו השארתי את מי שהייתי. יאיר בטיול בנפאל | צילום: תומר ושחר צלמים

בחודשים האחרונים עברתי מסע אל אפשרות אחרת, אל התכווננות אל ה'יש' בלי התייסרות ילדותיות, אל שמחה ומלאות, חופש, התענגות על העצמי ועל האפשרויות שעומדות בפני. ועכשיו אני חותם את העסקה. אני מחליט עכשיו- אני קופץ. מי שנשאר מאחורי על הגשר הוא לא אותו 'אני' שהיה מסוגל לקפוץ. הוא לא ה'אני' החדש. להתראות. 4 שניות של נצח. בלי אדמה, בלי בסיס, קריעה מוחלטת אל תהום, נפילה משמיים אל השמיים. החבל תופס אותי ואני אדם אחר. משהו נקרע ממני, יצאתי מעוד ארון.

ונכנסתי אל עוד ארון. אבל את זה עוד לא ידעתי.

ספרד, 2011. ברכבת לוולנסיה. אני אקדמאי, תל אביבי שעבר לחו"ל להמשך לימודים, אני כבר כמעט שנה לא בבית. ברצלונאי. אפילו ספרדית אני מדבר (אמר והתכוון- "אפילו ספרדית מעוותת אני מגמגם בחוסר חן"). ועכשיו אני נוסע עוד יותר רחוק. כי אני אבוד שוב. אולי כי הבחור שהשארתי אחרי על הגשר בנפאל התמוסס לי, ואיתו משהו בי אבד. אני חופשי וחסר עקבות, אני נהנה מעצמי ומהאפשרויות שבי. אבל בכך גם הפכתי לכלי, לאובייקט של תשוקה המכור אל התחושה הזאת. שלוש שנים בסצינה התל אביבית ושנה אחת בברצלונה הפכו את התפיסה העצמית שלי לנקודה בתוך מדרג ה"שווים-שווים פחות- לא שווים".

מאז אותו רגע, מאז שהשארתי משהו מאחורי, לא הרשיתי לעצמי לפסוח על אף אפשרות (ואף בחור) שעבר בדרכי, כי אני הולך לחיות את חיי במלואם. אפילו חזרתי לנפאל אחרי שנה, אבל לא מצאתי את ה'אני' ההוא שם. אני מבין עכשיו שנכנסתי לארון שוב. אני מזהה את התחושה הזאת, של משהו שהולך ונפתח, ההתבוננות הפנימית, האפשרות לערער גם על ההכי עמוק והכי מובן מאליו, כדי לחיות טוב יותר.

אני רואה רק אפשרות אחת- ללכת עד הקצה, עד שלא אוכל יותר. אז אני נוסע לבד לוולנסיה ברכבת מהירה מברצלונה כדי לצאת משם מחוזק, מוכן לאהוב. ולנסיה לא מכזיבה. אולי, בדיעבד, לא קרה שם שום דבר כזה גדול: כמה בחורים, כמה פאבים, שימוש עודף בגריינדר, ופרקטיקות מיניות מסקרנות אך לא מיוחדות או חדשניות בשום צורה. אבל ההתכוונות הייתה לצאת, לפרוץ את גבולות האני החדש כדי להתבונן במפלצת בפנים, וללכת איתה יד ביד. אני קובר משהו בעיר הזאת.

לצאת מהארון זה קודם כל מצב תודעה

תל אביב, 2012. שוב כותב, שוב מלצר, שוב תל אביב, שוב שותפים, אבל מאוהב. והוא שואל אותי איפה אני. ואני מפוזר בעולם, דמויות שלי נקרעו ממני והושארו רחוק, הכי רחוק שיכולתי להגיע. ואני מסתכל על כולם, על חלקם בחמלה, על חלקם בשנאה, על חלקם בגעגוע. האחרון, מה שהשארתי בוולנסיה, עדיין טרי, עדיין רודף אותי, ואת הבחור שאני אוהב.

יאיר פרי (צילום: זיו שדה)
"פותח את האור" | צילום: זיו שדה

הוא מכיר אותי מלפני ברצלונה, הוא ידע איך הייתי, ניצוץ של לפני הקרע האחרון. והוא לא מבין אותי. אז אני מחליט לקבל את כולם, את הילד המפוחד מאחורי האסם, את הנער המיוסר שעל הגשר, את ההולל האבוד שברכבת. כל פעם יציאה מארון חדש, כל פעם כניסה לארון חדש. ואני מסתכל על כולם. מנסה לאהוב.

והוא עוצר אותי, אומר לי לא, אל תסתכל ותקבל. תחבר אותם, תאחה את הקרעים, תהיה "שאלה בתוך תשובה על שאלה". אני שוב מרגיש דלת ארון נפתחת ואני רוצה לפרוץ אותה, לסמן את הרגע, להשאיר משהו מאחורי. ואני עוצר את עצמי.

אני רוצה לשחרר דלתות מארונותיהם, לשחרר קאטים, לשחרר אותו "החוצה עם הישן, קדימה עם החדש", רוצה להיות גם מי שהיה שם לפני היציאה מהארון, לא להתבונן עליו בכעס. כי אם הוא לא היה שם, לא הייתי פה עכשיו, מלא ואוהב. הוא אומר לי את זה ומשהו בי ניצת, מהפכה של מחשבה. אני רוצה לצאת מהארון כל יום מחדש, כל יום מהמסע הזה. אני רוצה לצאת מהם בתוקף, בכוח, אבל עם בסיס, עדיין אני. לא יודע עדיין איך עושים את זה, אבל לא בדקלום, לא בפריצה, בעדינות, באהבה.

לצאת מהארון זה קודם כל מצב תודעה ולא רגע יחיד ומסומן. כולם חווים את זה. כמובן שהכרזה על זהות מינית היא אולי הבולטת והקיצונית ביותר, וזהו מצב תודעה חשוב וקריטי, אבל גם, לעיתים, אלים ופזיז. עבור  שאר העולם, אנחנו "יוצאים מהארון", אבל בשבילינו, אולי המושג "פותחים את הארון" יכול להיות טוב יותר, מכיל והמשכי יותר. ואולי אנחנו פשוט "פותחים את האור".

>> הקהילה הגאה נגד צה"ל

>> עומר שריף הבן: "אני הומו ויהודי"

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה