>> לקבוצה שלmako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
בשנת 1785 ייסד דה טראסי בפריס את "המכון לחקר האידיאות האמיתיות בתכלית", ששם לעצמו למטרה (נראה מי ינחש נכון) לחקור את האידיאות האמיתיות בתכלית.
הוא המציא ענף מחקר חדש, שניסה לחקור ולתת הסבר אונטולוגי כולל להוויה של האדם ולמערכות היחסים האנושיות, וקרא לו "אידיאולוגיה" – מדע הרעיונות. עשרות שנים מאוחר יותר ידביק מארקס את אותו המושג למניפסט שלו, יפקיע אותו מתחום ההשכלה האקדמית, ויפתח את הפתח לקיומן במקביל של "אידיאולוגיות" שונות זו מזו בתכלית, המתחרות לא רק על ניתוח המציאות, אלא גם על המסקנות הנובעות ממנו – היינו, על מצעים פוליטיים. אך זו איננה משמעותו המקורית של המושג.
>> על סאדו-מזוכיזם ומה שביניהם: הטור הקודם של אדון
איפה עובר הגבול בין בדס"מ ומה שאינו?
היה לי רומן קצר ונהדר עם בחור פולני יפיפה, אחד מהסרטים של בל-אמי, בעת הפסקה שהבנזוג שלו לקח ממנו כדיי להחליט אם הם נשארים ביחד. בזמן ששהה אצלי הוא נפתח יותר ויותר, וסיפר לי דברים שטרם סיפר לאיש.
הוא אמר שהוא מאוד מקווה שהבנזוג יחזור אליו, ושבאופן כללי הוא זקוק לקשר הזה יותר ממנו, שהוא יותר תלוי בו, ואולי גם יותר אוהב אותו. הוא אמר שהוא מרגיש רגשי אשמה על מה שהוא עושה איתי למרות שהוסכם ביניהם שהם בהפסקה, ולמרות שהוא יודע שהבנזוג שלו שוכב עם אחרים. הוא אמר שהבנזוג כועס עליו הרבה, שהוא קצת עצבני וקצר-מזג, ושככל שהוא יותר תוקפני כלפיו, הוא נמשך אליו יותר.
הוא סיפר שהבנזוג מתחרמן כשהוא בוכה, ושזה לא מפריע לו, ואפילו נעים לו. זה הגיע בסוף גם למיטה – הבנזוג מצפה ממנו לענג אותו, וכועס כשהוא לא עושה זאת היטב. הוא אמר שהעונג שלו-עצמו לא משחק תפקיד בסקס שלהם, וגם זה לא מפריע לו, ושהוא תמיד קצת דרוך כשהם שוכבים, כי יש לו משימה ואחריות.
הוא סיפר, אפילו, שהיו להם משכבים שהיו מתפרשים מהצד בקלות כמשפילים עבורו, ולא רצה לפרט, ורק אמר, שהוא מאוד נהנה מהם. הפולני הזה לא החשיב את עצמו לחובב בדס"מ. ממש לא. הוא היה עדין, ביישן, כמעט פוריטני, ובעל שיירים של חינוך קתולי בהליכותיו. פטיש על כל סוגיו זה ממש לא הקטע שלו. אני לא טוען רק שהוא בדס"מניק מבלי לדעת. אני טוען משהו הרבה יותר רדיקלי.
על פניו, נדמה שהשאלה שאני שואל היא - איפה בדיוק עובר הגבול בין מה שבדס"מ לבין מה שלא. אחד הגבולות האפשריים הוא מה שהלוקחים בו חלק אינם מחשיבים בדס"מ. אך הוא איננו מוסכם עליי. אם אני רוצה לתת הגדרה כוללת, אני מוכן לכפות אותה גם על מי שלא מעוניין בה. (ואני הרי אוהב לכפות).
כששני גברים שוכבים זה עם זה, הם יכולים לקרוא לעצמם "סטרייטים שרק רוצים להתנסות", אבל האקט עצמו הוא הומוסקסואלי, גם בלי ההסכמה שלהם. גבול אחר שנהוג למתוח הוא בין מה שנעשה בהסכמה ומתוך משיכה הדדית, לבין מה שנעשה בכפייה, ועל דעתו של אחד הצדדים בלבד. אך גם הוא שגוי לדעתי.
כל משהו נטול שוויון – יש בו מעולם הבדס"מ
כשחושבים על בדס"מ חושבים על כלובים, צלבים ובגדי עור, אבל מובן שלא זה העניין – כל אלה הם רק תפאורה. אם בדס"מ הוא סוג של נטייה, אז זו אותה הנטייה גם כשהיא מחוץ למסגרות הבדס"מיות הפורמליות. המשיכה המינית לאלימות היא אותה המשיכה במי שמפנה אותה לרקון ובמי שמפנה אותה לאונס בתחנה המרכזית.
האחד מתעל את היצר שלו לכיוונים אתיים וחוקיים והשני לכיוונים בלתי מוסריים ופליליים, אבל שניהם מונעים מכוחו של אותו הדחף. השני הוא פשוט סובלימציה ומישטור של הראשון. זה טפשי, לדעתי, לומר, שמה שעושים "סאדיסטים אמיתיים" זה לא סאדומזוכיזם.
נדמה שהגבול הטריוויאלי ביותר בין מה שבדס"מ לבין מה שלא, הוא מה שאין בו שום סטייה או הירארכיה – מה שסימטרי, שיוויוני וונילי לחלוטין. אולם כמעט ואין דברים כאלה. בכל דבר יש משהו, ולו שמץ של משהו, מהנ"ל. אחד החברים הטובים שלי אוהב לרדת עליי ועל כל הבדס"מ שלי. הוא אוהב לרדת על אנשים באופן כללי. זה קטע מצ'ואיסטי כזה. זה אחלה. מצד שני, הוא גם אוהב סקס חזק: הוא אוהב לזיין דוגי, ואפילו אנאלי, ולתת ספאנק, ולגמור על הפנים. הוא לא יורד, כמובן.
הוא היה בוגד בחברה שלו מדי פעם, והיה מפלרטט עם כל כוסית שחלפה על פניו, אבל אילו חשד בה שהיא בוגדת בו, הוא היה נרתח ונזעם והיה מסוגל להוריד לה כאפה. הוא לא היכה אותה, אבל הוא כן התייחס אליה כמו אל ילדה קטנה. קצת מזלזל, קצת משפיל, מרחיק ומקרב, מעליב ומנחם. הם היו זוג נורמטיבי. היא רצתה להתחתן. הוא זרק אותה.
בכולנו יש חלק קינקי
בדס"מניקים היו מכנים אותו "דום טבעי". אני חושב שלכל אחד יש לפעמים חשק שיגידו לו מה לעשות, ידריכו אותו, יחליטו בשבילו. לכל אחד יש לפעמים חשק להרגיש שיש לו השפעה על אחרים, ששומעים בקולו. רבים מרגישים לפעמים חשק לפגוע, מתוך כעס או נקמה, ורבים מוצאים את עצמם מתמכרים לדברים שגורמים להם להרגיש רע, ונמשכים שוב ושוב למקומות שהם נפגעים בהם ולאנשים שפוגעים בהם. לכל אחד יש איזשהו קינק, איזו סטייה, איזשהו פטיש. במילים אחרות: בכל אחד יש משהו בדס"מי.
מסתבר, אפוא, שאין שום גבול שאני מוכן לקבל בין מה שבדס"מ לבין מה שלא. במילים אחרות: בדס"מ זה הכל. או נכון יותר: בדס"מ הוא כלי מדידה לבחון באמצעותו את הכל. בדס"מ הוא נקודת מבט להשקיף מבעדה על העולם. דרך לבחון את המציאות. זווית התייחסות לחברה האנושית. אינני טוען רק שהפולני שלי הוא בדס"מניק בהכחשה. כן, הוא סאבמיסיבי, והוא מנהל מערכת יחסים לא שיוויונית מבחירה – אבל הוא בסך הכל בחור די רגיל.
אני טוען שבדס"מ הוא דרך להסביר את כל מערכות היחסים כולן – הוא נותן איזו גישה אחרת, ואיזה דגש אחר, על אנשים ועל יחסים בין אנשים. בדס"מ עשוי להוות אידיאולוגיה. אידיאולוגיה במובנה המקורי: מעיין פרדיגמה אונטולוגית לחקור באמצעותה את האדם ואת החברה האנושית. וזו, כרגע, בתור בדס"מניק לעת מצוא, הפרדיגמה שלי.
לבלוג של אדון "משהו פרוורטי" - היכנסו
>> תיעוד מוקלט: "לא מוכן להשכיר לזוג גייז"